פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 946 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-5 חודשים הילדים האבודים אקו
"חשכת החורש מתוקה,
אך הבטחתי לי מחכה,
ומנוחתי עוד רחוקה,
מנוחתי עוד רחוקה."
-רוברט פרוסט
הילדים האבודים (ארבעת המוסקטרים: חלק א')
הילדים האבודים הם אלו שנפלו מהעגלות שלהם כשאף אחד לא הסתכל, ואיש לא רצה אותם. וכך הם נשארו במשך שבוע ימים, עד שהפיות לקחו אותם לארץ לעולם לא. את הילדים הלא רצויים. אלו שלא היו חכמים מספיק בשביל לא ליפול מהעגלות- הבנים, לעולם לא הבנות.
מפני שילדים כמותם, הם אף פעם לא מנצחים.
הם היו אמורים להיות שישה. ביחד עד סוף העולם. אבל הם כנראה איבדו כמה בדרך.
*
הם נפגשו לפני שמונה שנים.
הם נפגשו- ואם רק שנייה אחת מוקדמת ומבט אחד חולף, צעד אחד לא במקום ואולי רגליים שונות שהיו נושאות אותם לכיוונים אחרים- והם כמעט ולא היו.
אבל כך רצה הגורל שבין כל אלו סביבם השלושה בחרו זה את זה.
והם עוד ירדפו אחר אותו פרפר שהניף בשבילם את כנפיו בצדו השני של העולם, או בצידו השני של הרחוב.
הם ינסו לא לחשוב על כל הפעמים בהם הם לא הכירו בזמן, או אלו שבהם זה היה קרוב עד כדי תסכול ואלו שהיו מאוחרים מדי.
והם הודו על כך שהם לא יודעו את הסוף ועל כך שעוד אין להם עבר שיחזור לרדוף אותם, טוב או רע- אינו משנה.
אבל הם היו. בשיא הקיץ, עם חיוכים בעלי שיניים חסרות וריח הים באפם, הם היו.
ותאדיום נשבע שהוא נולד רק בשביל לצעוק את שמם אל השמיים ומעבר.
"אירה!"
נעלי בית הספר שלו הכאיבו לרגליו בעודו רץ, אבל הוא אהב את קולות התיפוף של הסוליות על האבן השחורה הגסה תחתיו. בידו השמאלית הוא נעץ חורים בצורת חצאי ירחים במפרק כף היד שהחזיק, והאחר בקושי הצליח לעמוד בקצבו.
זה רק גרם לו לרוץ מהר יותר.
ותאדיום צעק את השם שהרגיש כה מוכר על לשונו פעם נוספת.
טריס החזיק את נעליו בידיו מהשרוכים ואלו היטלטלו מאחוריו והכו בירכיו. עליונית בית הספר הכחולה שלו קשורה סביב מותניו בגמלוניות והיא עמדה ליפול ולהיעלם ברוח במשב הבא, הוא ידע זאת.
הוא בקושי הספיק להעיף מבט מעבר לקצה הגדה ולראות את המרחב הגדוש, שמהמקום בו הם עמדו נראה כמו הררי מבוכים זה על גבי זה. הוא היה תוהה איך הצליחו לעבור ולמצוא את דרכם ביניהם, אם הראש שלו היה במקום הנכון באותו הרגע.
דמות קטנה ושחורת שיער רצה בתוך המבוך, לא מגיעה לשום מקום.
טריס חיבק את מותניו של תאדיום כשהוא רכן מעבר למעקה, שהיה הדבר היחיד שחסם את דרכו לנפילה ארוכה וכואבת. הוא קיער את שתי כפות ידיו סביב פיו וקרא לו, מראה מספיק רחמים כדי לא להשאיר את אירה מאחור בכדי שיאבד אותם משדה ראייתו.
"מהצד השני, אירה!"
טריס ותאה עמדו על גשר שהתחבר לשביל שחוק וחולי על פני הקרקע מצדו האחד, אך היה כה ארוך שהם כנראה יצטרכו לרוץ כמה קילומטרים כדי להגיע לצידו השני, ולא יכלו לראות היכן נגמר או מה יש שם. זה היה כביש, זה היה ברור, אבל האספלט היה יותר אפור משחור והקווים המפרידים נשחקו לגמרי, אם היו שם מלכתחילה.
למעשה, טריס לא יכל לראות מטר אחד שלא היה סדוק ונראה כעומד לקרוס, והוא קילל את תאה על כך שהצליח לגרור אותו לשם.
"הי אידיוטים, אתם מנסים להרוג את עצמכם?" אירה היה בן אחת-עשרה, רעמה של שיער שחור פרוע על ראשו, וחיוך שהיה אפשר לדעת עד כמה אמיתי הוא היה לפי כמה מהחניכיים היה אפשר לראות.
העור שלו היה כל כך חיוור שהיו חושבים שלא ראה שמש מימיו, אם כי טריס ותאה ידעו עד כמה זה לא נכון משום שהם עקבו אחרי אירה עד לאן שהם קראו סוף העולם. סוף העולם שלהם, שרק ילדים בני עשר מכירים.
הם התחרו על פני גבעות וכבישים מלאים בתנועה, ניצלים רק בקושי. רדפו אחרי חתולים שחורים לתוך מבוכים של עצים ועליות גג ישנות. נרדמו על גג בית הספר ופעם אחת על חוף הים, מתעוררים בבהלה ובבכי כשראו שהשמש נעלמה.
אירה היה אוהב את המקום הזה, תאדיום ידע את זה. הדבר היחיד שהוא יהיה מריר לגביו היה שלא הוא היה זה שמצא אותו אלא תאה, הילד שעדיין ביקש ממנו לשרוך בשבילו את השרוכים.
תאה תמיד היה הראשון להתנגד לרדיפת חתולים והראשון להגיד שהוא ידע שזה יקרה כשהם הסתבכו בצרות. הוא כנראה עדיין היה מתנגד אם אירה לא היה מבוגר ממנו ותאה לא הסתכל עליו כאילו היה אלוהים.
"טריסטי, אתה לא תעצור אותו מליפול ככה, אתה סתם תיפול יחד איתו!"
"תאה!" טריס יילל, וחברו קפץ מטה מהמעקה מיד, מחזיק בידו של טריס בחוזקה בעודו התרחק לעמוד באמצע השביל.
"אי-רה! לך מהצד השני, מהחלק ההרוס של הגשר!"
טריס היה צריך להדריך אותו עד שאירה הצליח לראות את מה שתאה התכוון אליו, עמוד התמיכה של הגשר- עשוי לבנים אדומות וברזלים. הלבנים כבר התחילו להחליק מחוץ למקומם והיו מפוזרות בכל עבר אם לא הברזלים. אך עם השילוב בין שלבי המתכת והאבנים הבולטות היה בהחלט קל יותר לטפס במעליו.
לתאה לא לקח יותר מכמה דקות ולמרות שטריס צעק ובכה, תאה שכנע אותו לבוא אחריו ובעזרתו הגיע לקרקע פחות או יותר בטוחה בזמן קצר.
אירה היה הרבה יותר איטי ושניהם היו צריכים לחזור ולעזור לו.
הם שלושתם התנשאו אז לגובה שבעה מטרים מעל האדמה. משם אירה יכל לראות את גרוטאות המכוניות והזבל שהיה צריך לעבור דרכו, הרוב אדום ומחליד, כמעט דבר לא היה בשלמותו. גגות של מכוניות חסרות, מושבים זרוקים בצד השני של רחבת הבור, דלתות חסרות. רהיטים ישנים שפעם היו שולחנות וכיסאות, נעליים וחצאי אופניים ודברים כה רבים שהראש של אירה התחיל להסתחרר. אולי פעם היו שם מים, אגם או נהר גדול.
תאה התכוון לתפוס גם את ידו של אירה, אך אירה משך אותו לעצירה ונעמד מול שני חבריו.
"לא ראיתי אתכם שבועיים ואתה אפילו לא עומד לשאול איפה הייתי?" הוא שאל. השאלה הופנתה אל תאה, וזה תהה למה הוא אף פעם לא אומר את זה לטריס. אולי בגלל שטריס נגרר לשם נגד רצונו.
מבטו של תאה נפל לנעליהם. נעלי בית הספר של אירה היו הרבה יותר שחוקות משלו. "איפה היית?"
"בחדר שלי, בבית."
למשמע זאת תאה הרים את מבטו וניסה למצוא את עיניו בין השיער השחור הפרוע שנפל על פניו. "אז בפעם הבאה נבוא למצוא אותך."
משום מה זה הצחיק את אירה, וחיוכו היה מלא חניכיים. "תמצאו אותי? כנראה באמת שום דבר מעניין לא קורה אם אני לא אתכם."
תאה נחר בבוז למראה חיוכו המתגרה. הוא לא רצה להיכנס לריב עכשיו.
"היה טוב יותר בלעדיך." טריס השיב, תאה לא היה בטוח אם בצחוק או ברוגז. הוא היה רק בן עשר אבל הוא כבר התחיל לגבוה. תוך זמן קצר הוא יעקוף אותם בגובה, אירה שם לב. הוא לא היה בטוח אם זה משמח או מכעיס אותו.
"אל תהיה כזה, טריסטי." אירה ענה ונשען על כתפיו של חברו. טריס הזעיף, אבל הוא לא דחף אותו ממנו. "אם אני לא פה מי יקשור לכם את השרוכים?"
טריס התלהם וטען שהוא יכול לעשות את זה בעצמו, ולכך אירה צחק וביקש מתאה להמשיך. אז תאה שוב לקח אותם בידיהם והמשיך לרוץ לאורך הגשר.
מאחוריו הוא שמע את הקולות המוכרים של אירה מתלונן וצחוקו הרועש והצווחני של טריס.
תאה לא ידע כמה זמן עבר עד שהגשר נהיה צר יותר ונמוך יותר. הוא ניחש שאם ימשיך עוד הוא יוכל לראות את הצד השני. ואם אירה צדק בדבריו- והוא תמיד צודק- הגשר כנראה יחזור להיות כביש ישן שאף אחד לא משתמש בו יותר. כנראה מוביל חזרה לעיר.
אבל הם לא התרחקו מספיק בכדי לראות, ותאה נפל לישיבה והתחיל לחלוץ את נעליו. הוא שמע את אירה מנסה להרגיע את טריס ולומר לו שאין סיכוי שיבואו מכוניות במקום כזה.
"תאה, מה אתה עוש-" טריס קטע את עצמו בצעקה מופתעת כשתאדיום זרק את נעליו לעברו והורה עליו לתפוס אותם. טריס לא תפס אותם והפיל את נעליו שלו על הדרך.
"בוא." תאה אמר, מתקדם אל עבר המעקה. טריס עקב אחריו וצפה בו משתחל לעברו השני, עדיין מחזיק במתכת בחוזקה.
"הי, תפסיק את זה!" מיד באה צעקה מאירה, ורגע לאחר מכן הוא הרגיש ידיים מושכות אותו קרוב יותר למעקה, עטופות סביב בטנו.
ואז אירה הסתכל מטה ונעצר. ותאה חייך, כי הוא ידע שהוא יאהב את המקום הזה.
טריס נשען גם הוא והציץ מעבר למעקה. עיניו נפערו. "וואו."
תחתם, במרחק שלושה או ארבעה מטרים, משתרע מתחת ומעבר לגשר היה נהר רחב. נהר עם חומות אבנים לבנות לצדדיו שהתנשאו הרבה מעל למים עצמם. האזור סביב היה בעיקר חולי, אך זה היה הכי הרבה ירוק שהם ראו בכל האזור. לרגע אירה תהה איך הוא לא ראה אותו קודם, לפני שנזכר במבוך הגרוטאות הגבוה בזעף.
"טריסטי, תתרחק מהמעקה." אירה אמר ובעט בו, משום ששתי ידיו היו תפוסות, אוחזות בחוזקה בתאה.
"אל תהיו פחדנים." תאה מלמל.
"פחדנים?" אירה משך אותו, גורם לחולצתו להיגרר מעלה על פני המתכת ולעורו להתחכך נגדו, משום שאירה לא היה חזק מספיק בכדי להרים אותו כמו שצריך. המתכת הייתה חמה מהשמש, היא הכאיבה לו. אירה רטן. אם רק הבדל הגילאים ביניהם היה יותר משנה הוא כנראה היה מצליח להרים אותו.
שניהם הוטחו על האספלט כשאירה הצליח למשוך אותו לצד השני.
"התכוונת לקפוץ עד לשם או מה?"
"מה אם אני אגיד שכן?"
אירה נחר נחרת צחוק וקם על רגליו. "חמוד, אבל לא."
טריס עזר לתאה לקום וזה סידר מחדש את חולצתו, אבל הוא לא הכניס את קצוותיה לתוך מכנסיו.
"אם אתה רוצה אתה יכול לרדת למטה ומשם לקפוץ למים." אירה הסתכל עליהם במבט ששניהם שנאו, זה שאמר שהוא מבוגר יותר, אפילו אם רק בשנה. הוא עדיין יתנהג כאילו הוא גילה את כל מה שיש לגלות, ויסתכל עליהם מלמעלה. הוא רק בן אחת-עשרה. "אני נשבע שאתם באמת מנסים להרוג את עצמכם."
"אז נרד בחזרה?" שאל טריס, "ננסה למצוא את הדרך לשם?"
תאה רק הזעיף. "אתה כזה לא כיף."
אירה נאנח, מציץ מעבר למעקה. "אולי בחורף כשיהיה יותר גשם אפשר. אבל עכשיו אתה רק תשבור משהו, תאה."
תאה היה מתווכח אבל הוא לא היה במצב רוח להפסיד. אז במקום זאת, תאה אמר, "מי שימצא את הדרך לשם ראשון לא צריך למצוא בשבילנו את החתול השחור הבא."
אירה צחקק וטריס קפץ מיד. "לא חתול! הוא יכול להחליט לאן נלך מחר."
לזה עיניו של אירה אורו. "לבית שלי, כשאני לא אוכל לבוא."
טריס הנהן. "או לחוף שוב. רק בלי אחותי הפעם."
"אני רק לא רוצה לרדוף אחרי עוד חתולים." תאה מלמל.
ושלושתם רצו בכל כוחם.
כשהחורף הגיע ואירה נעלם שוב מחברותם, טריס ותאדיום חזרו ורצו על האספלט בחיוכים שומרי סוד, כאילו הם עושים משהו אסור. הפעם הגשם התלווה לקולות התיפוף של צעדיהם. ושיערם ספוג ודבוק למצחם, בגדי בית ספרם שמורים בבטחה מהגשם מתחת לגג הגשר.
לבושים רק בבגדים תחתונים, הם החזיקו ידיים וקפצו מעבר למעקה.
טריס הרגיש את בטנו מתהפכת, אבל זה לא היה דבר רע. ההרגשה התחזקה כשהוא חשב על מה אירה היה עושה אם היה רואה אותם עכשיו.
והחיוך של טריס תמיד היה גדול מדי לטעמו של תאה.
ראשיהם נעלמו מתחת למים ותאה הצליח בקושי לראות את טריס, שעיניו היו עצומות. ואז הוא משך את שניהם מעלה, והם שכבו על חומת האבנים והשתעלו מים. צוחקים עד שכאב להם הצד ועד שטריס התחיל להתעטש.
אבל בסופו של דבר בגדיהם כן נרטבו בדרכם הביתה והם נשבעו לא לגלות לאירה את הסיבה שהצטננו.
אחותו הגדולה של טריס סקרה אותם בעיניים מצומצמות, ושני הבנים עומדים בדלת הכניסה רטובים עד שד עצמותיהם. אבל היא רק נאנחה והורתה להם להיכנס, זרקה עליהם שתי מגבות ואמרה להם לעזור לה להכין תה.
שאר הבית היה חשוך, אבל אף אחד מהם לא החשיב זאת כדבר יוצא מן השגרה. זוג האחים לא ידעו איפה הוריהם, אפילו לא הבכורה ביניהם. היא אמרה שהם לא אמרו שום דבר וכנראה יחזרו בשלב כלשהו. טריס שאל אותה אם היא הייתה לבד כל היום, אבל אחותו רק השיבה בשאלה של איפה הוא היה כל היום. "לא בבית שלי." תאדיום אמר לה, והיא נראתה רגועה יותר.
"איפה אירה?" היא שאלה כשהם ישבו מסביב לשולחן העץ העגול במטבח.
בשביל שני ילדים בני עשר היא נראתה גדולה כל כך, אבל היא הייתה מבוגרת מהם רק בכמה שנים. עם שיער שחור וארוך והעיניים היפות ביותר שהם אי פעם ראו, היה אפשר לראות את הדמיון בינה לבין טריס. במיוחד כשהם חייכו, תאדיום חשב, אבל כל מה שהוא אי פעם אמר היה שיש להם את אותו האף.
"אירה לא איתכם?"
תאדיום נחר בבוז. "אם אירה היה איתנו הוא כבר היה הורג אותנו עד עכשיו."
"תאה!" טריס מחה בחצי לחישה, דוחף אותו בכתפו.
"טריס, מה עשיתם?" אחותו שאלה, ותאה צפה בדממה בחברו בורח ובנערה בת העשרה רודפת אחריו ברחבי הבית, תוהה אם היא תסכים לו להישאר ללילה אחרי הכל.
היו ימים בהם הם ניסו למצוא את אירה. בפעם הראשונה אימא שלו אמרה להם ללכת. בפעם השנייה אבא שלו הבריח אותם. בפעם השלישית אחיו הגדול אמר שהוא לא בבית, ומפני שהם ידעו שהוא משקר טריס ותאה זרקו אבנים על חלון חדרו של אירה עד שפתח אותו ואמר שהוא לא יכול לבוא איתם כי הדלת נעולה.
בפעמים הבאות הם נשארו מתחת לחלון חדרו ודיברו עד שאחד מבני משפחתו שם לב והשניים ברחו. פעם אחרת הם ניסו לשכנע אותו לצאת מהחלון, אמרו שאם ייפול הם יתפסו אותו.
אירה צחק על המחשבה אבל הקשיב להם בכל מקרה. בפעם הבאה החלון היה חסום.
תאדיום וטריס בילו את הימים עם אירה בהליכה על החומות הצרות שמקיפות את הנהר, אומרים שמי שייפול קודם יצטרך לפנות את הזבל שעוד נשאר בבור הגרוטאות בעצמו.
אם אף אחד לא נפל תאה ואירה היו דוחפים את טריס. וטריס תמיד היה זורק את בגדיהם של אירה ותאה, שהם השאירו מתחת לגשר, אל תוך המים.
כשאירה לא היה שם הם חיפשו חתולים שחורים.
תאה תמיד אמר שזאת אשמתו של טריס, כי הוא זה שאמר שהוא רוצה חתול שחור ובגללו כל זה התחיל.
"תפסיק להתלונן, תאה." אמר טריס. "זה גם החתול שלך."
"מי אמר שאני רוצה חתול?" וטריס היה מסתכל עליו בתדהמה, כאילו דבריו העליבו אותו עד עמקי נשמתו.
הם מצאו חתול שחור על גג בית הספר, כששניהם היו בני שתיים-עשרה. חתול די קטן, הם אפילו לא ידעו שהייתה זאת חתולה.
טריס קרא לה תאדיום.
כשתאה שמע זאת הוא עצר מניסיונותיו לגרום לחתולה להתקרב אליו ובהה בו. טריס רק חייך, ותאה השיב בנחרת בוז.
"אל תצפה ממני לשמור עליו רק כי קראת לו תאדיום."
פניו של טריס נפלו. "אבל אחותי לא תרשה לי להחזיר אותו הביתה."
תאה שתק לרגע ארוך. כשעיניו מצאו שוב את העיניים של טריס הוא אמר, "אימא שלי פעם ניסתה להטביע חתול רחוב שנכנס לבית שלנו באמבטיה."
עיניו של טריס נפערו.
"אל תהיה כזה, טריסטי." תאה אמר, למרות שזאת השורה של אירה כל פעם שהוא ניסה לגרום לו להפסיק לכעוס עליו. "אתה מכיר את אימא שלי. היא סתם זקנה משוגעת."
טריס בחן את הבעתו של תאה. הוא נראה נגעל רק מהזכרתה. טריס חשב על כך שהוא בחיים לא היה קורא לאימו משוגעת.
אירה חזר יום לאחר מכן, רוכן אי שם מעליהם על הגשר ומפתיע אותם כל כך שתאה נפל למים.
"הי, אידיוטים!"
למשמע קולו ולמראה החיוך המתגרה הכה מוכר שלו, טריס מיהר לקראתו, והוא אפילו לא היה צריך את עזרתו של תאה בטיפוס על צד הגשר שעד אז עדיין פחד לעשות, לפעמים. אירה כמעט נפל כשטריס התנגש בו בחיבוק, והוא יכל להישבע שאם הוא ינסה לא תהייה לטריס בעיה להרים אותו.
"בחייכם, תמצאו חדר!" צחוקו של תאה התנשא כל הדרך אליהם.
טריס היה אפילו אדום יותר מאירה.
"אתה כזה אידיוט!" הוא צעק אליו, עוזב את ידיו של אירה. "התגעגעתי אליו, זה כזה דבר רע?"
תאה נחר בבוז. "תשאיר את זה במכנסיים שלך, טריס."
אירה צחק כל כך חזק שהוא באמת נפל הפעם.
טריס הזעיף. "אתם כאלה מרושעים."
ואירה הבטיח לשמור על החתולה, מחייך למשמע שמה, אומר שזה מתאים מפני ששניהם הביאו מזל רע.
תאה אפילו לא טרח להגיב.
אירה לא גילה להם שהחתולה היא נקבה.
כשתאה מצא את אירה ביום הבא, הוא מצא אותו יושב על ברכיו על חומת האבנים ובוהה המים.
"אירה?" תאה שאל ורק אז הוא שם לב אליו.
"תאדיום?" אירה השתמש בשמו המלא. ואז הוא חזר לבהות בנהר. "אח שלי הכניס את החתול לשק וזרק אותו לנהר. תגיד לטריסטי שאני מצטער. אני חוזר הביתה."
טריס בכה כשתאה סיפר לו. הוא סירב לדבר עם אירה במשך שבועיים, עד שיום אחד אירה הגיע לבור שעד אז היה ריק מגרוטאות. רק הררי מכוניות סביבם, גבוהים מספיק כדי להסתיר אותם כשהם משחקים שם.
ואירה הגיע עם תיק גדוש על גבו, עיניו אדומות והשמאלית שחורה וכחולה, עם ההבטחה בפיו לחזור הביתה בעוד שבוע ולמצוא עוד שני חתולים שחורים אם זה מה שהוא צריך לעשות כדי שטריס יסלח לו.
טריס ותאדיום לא עזבו את מגרש הגרוטאות באותו שבוע. אפילו כשאירה כעס עליהם, טריס רק אמר שההורים שלו גם ככה אף פעם לא בבית ולא ישימו לב. ואם לאחותו יהיה אכפת, היא תבוא איתו. היא לא תכריח אותו לחזור הביתה. תאה אמר שהוא מעדיף לישון לצד אירה מאשר באותו בית עם הזקנה המשוגעת.
אחרי שבוע הם חזרו לביתם, וכל מה שאירה אמר היה רק עוד שבוע. ורק עוד שבוע.
וכשזה נגמר, רק עוד כמה ימים.
הוא יחזור הביתה, רק עוד כמה ימים.
אירה צעד עם זרועותיו פרושות לצדדיו, למרות שהוא לא היה מאבד את שיווי משקלו ונופל למים בכל מקרה.
מאחוריו צעד תאה, שתי ידיו משוכות מאחוריו, מחזיקות את שתי ידיו הרזות של טריס שצעד בדילוגים מטלטלים.
תאה גדל הרבה בשנה האחרונה, הוא כבר היה גבוה יותר מאירה. הוא יכל לראות זאת במיוחד עכשיו, כשהוא הסתכל על אירה ויכול היה לראות את קודקוד ראשו ואת הכתפיים הצנומות משלו.
לא משנה כמה אירה אכל הוא עדיין היה מאוד רזה. היה אפשר לראות את הצלעות שלו כשהתמתח, ושני חבריו תמיד צחקו ואמרו לו שיש לו רגלי תרנגולת.
טריס היה קצת יותר גבוה מתאדיום, אבל מבנה גופו עדיין היה כשל ילד. כולו עור ובלי שרירים בכלל, פניו עדיין שמנמנות משומן ילדות. תאה ידע שהוא יכול להתגבר עליו בקלות, אם ירצה.
"טריסטורי, תפסיק לקפוץ או שתפיל את שנינו." תאה התלונן.
"אני לא אפיל אותנו," הוא מחה ומשך בידיו קלות. "אירה?"
"כן?" אירה ענה בלי להסתובב ולהסתכל עליו. כשתאה הרכין את ראשו הוא יכל לראות את הסימנים הכחולים והצהובים בחלק הפנימי של ירכיו ומציצים החוצה בחלק התחתון של גבו מעל עצם הזנב.
"כשיגיע החורף, אתה רוצה לבוא איתי הביתה?"
תאה צחקק וטריס משך אותו אחורה וכמעט הפיל אותו לגמרי.
"אל תהיה מגעיל." טריס אמר לו, ואז פנה חזרה אל אירה. "אחותי אמרה שהיא מתגעגעת אליך, שאתם כבר לא באים. והיא לא תשאל שום דבר, אתה יודע. תוכל לישון איתנו בחדר."
"מה, אתה עומד לנסות משהו בזמן שהיא בחדר-?"
"תאה, תפסיק, אתה לא מצחיק!"
אירה התעלם מהם. "אני אחליט בחורף." הוא אמר. "אבל אני חושב שעד אז אחזור ו... לא יהיה צריך."
תאה לא העיר על כך כלום. הוא הרגיש את זרועותיו של טריס מתרפות בידיו. הוא הפנה את ראשו להסתכל על פניו הנפולות, והוא נראה כה מאוכזב מתגובתו של אירה, תאה חשב שזה מצחיק. הוא פלט נחרת צחוק.
"מה?" טריס שאל בזעף.
"תשאיר את זה בתוך המכנסיים, טריסטי."
לפני שתאדיום הבין, הוא הרגיש ידיים קרות על כתפיו והוא נדחף למים לפני שהצליח לסגור את פיו ועיניו או לעצור את נשימתו.
הוא עלה חזרה מעלה, שיערו בעיניו ומשתעל מים שבלע, ומבטו פגש דמותו של אירה עומדת מעליו.
רגליו נטועות ומבט זועם המכוון לעברו, תאה רצה לברוח, אבל הוא רק בהה מחוסר מילים.
"אירה-" טריס התחיל להגיד.
"תשתוק." אירה קטע אותו. "זה לא היה מצחיק. אני לא רוצה לשמוע אותך אומר את זה שוב."
תאה לא זז עד שטריס התכופף והושיט לו את ידיו, אומר לו בלי מילים לשחות לעברו ולתפוס בו.
"ברור, תאדיום?"
הוא היה ברור.
השמש עוד לא עלתה לגמרי בשמיים וטריס צריך להיות בבית עכשיו. הוא אמור להיות בבית עכשיו.
אולי אימא שלו בבית. אולי אחותו גם שם, חזרה ממסעה לסיאול ומלינתה בביתם של חבריה מבית הספר, ואימם עוזרת לה להכין שיעורי בית. בצרור המקצועות שהיא מתקשה בהם, שטריס שמע אותה בוכה בגללם מהצד השני של חדרם המשותף לפני שהקיץ התחיל. אפילו אם לא יהיו לה שיעורי בית בחופש, טריס רצה לדמיין זאת כך. אולי אימא שלו מדברת עם אבא שלו עכשיו. אולי הם חושבים עליו. אולי הם מדברים על החברים שלו, על כך שהוא מבלה את כל זמנו מחוץ לבית והם אפילו לא יודעים איפה. אולי הם דואגים לו בגלל שהוא מבלה את כל ימיו עם ילד צר אופקים שרק מחכה למות אימו ונער שישן על הספה המאובקת שהם מצאו בבור בין כל הדברים שאף אחד לא רוצה.
אולי.
טריס טיפס באיטיות על המעקה והתיישב עליו, רגליו מתנדנדות באוויר אך ידיו מחזיקות במתכת בחוזקה כה רבה שמפרקי אצבעות הפכו לבנים.
הקיץ רק התחיל ובית הספר רק נגמר. אירה לא היה בבור כשטריס הגיע והוא הניח שהוא נמצא במכולת הקטנה במרחק כמה דקות הליכה משם ומחפש גלידה. תאדיום ישן עכשיו בביתו.
והנפילה מטה נראתה כל כך כואבת, בטנו של טריס התהפכה בקרבו.
אם הוא ייפול עכשיו הוא כנראה ינחת על אבני החומה. אף אחד לא ימצא אותו עד שאירה יחזור, והוא דמיין את התגובה של אירה רואה אותו יושב על המעקה כך, או נופל. או שוכב שרוע על האבנים או נסחף עם המים. זה גרם לו לנשוך את פנים לחיו כה חזק שהוא טעם דם.
אולי כדאי לו ליפול במקום אחר.
"אתה בסדר?"
טריס הרגיש את ליבו קופץ מחזהו וידיו עמדו להרפות מהמעקה כאילו הן מבינות שהוא עומד לאבד את ההזדמנות שלו, אבל במקום זאת הוא הפנה את ראשו במהירות למשמע הקול שפנה אליו.
"הי, אתה בסדר?"
אחיזתו של טריס התהדקה. ומספר מטרים מאחוריו הוא עמד ברוב גובהו, עומד לצד זוג אופניים צהובים ומסתכל עליו בגבות מכווצות, וטריס לא ידע מה להבין ממבטו.
גם תאה ואירה לא אהבו לגוון בהבעות פנים, אבל הוא תמיד הצליח להבין אותם בכל זאת. זה היה מוזר להסתכל על פנים ולראות רק ריק.
תווי פניו היו נאים, עגולים וארוכים. אפו מעוקל במקצת, בניגוד לאפו הישר והמעוגל מעלה של טריס. עור שזוף כמו של תאה וכתפיים רחבות אף יותר. שיער פרוע כמו של אירה, אבל חום.
וטריס רצה לשאול אותו מה הוא עושה שם, איך הוא הגיע לשם? זה היה המקום שלהם, אף אחד אחר לא הכיר אותו. הוא רצה להגיד לו ללכת והוא רצה לשאול אותו מי הוא. להגיד לו לא לדחוף את האף ולהגיד לו שהוא בסדר גמור.
היה לו כל כך הרבה מה להגיד שהוא לא אמר דבר.
העיניים הכהות סקרו אותו במהירות. "עמדת לקפוץ?"
"לא." טריס אמר, עדיין מבולבל.
עיניו שוב התחילו לנדוד לאורכו. "עובר עלייך יום רע?"
טריס היסס לפני שמשך בכתפיו. "לא יודע?"
"בן כמה אתה?" הנער שאל, וכשזה לא ענה, המשיך- "אני בן שש-עשרה. בן כמה אתה?"
"ארבע-עשרה." הנער נראה כאילו רצה לעזוב את האופניים ולגשת אליו , אך התחרט. הוא הסתכל סביבו, העביר את ידו בשיערו, מבלגן אותו עוד יותר.
טריס המשיך לשבת על המעקה ולבהות בו בשקט.
אחרי רגע ארוך הוא לבסוף אמר, "אתה צריך לדבר עם מישהו."
טריס מצמץ.
"אני לא עומד לעצור אותך מלעשות משהו, אתה בטוח יודע יותר טוב ממני, אבל רק..."
טריס חשב שהוא שמע את אירה במרחק, קולו עדיין קטן אבל בכל זאת דורש. הקול שלו תמיד נשמע דורש, מאז שהוא היה בן אחת-עשרה.
נראה שהנער גם שמע זאת מפני שהוא התחיל להתעסק במהירות עם ידיות האופניים בתנועות מעוצבנות.
"...תגיד למישהו."
טריס חשב שהוא שמע את הנער ממלמל להתראות לפני שהוא עלה חזרה על אופניו. טריס עקב אחריו במבטו כששמע את קולו של אירה מתחזק. וזה תמיד היה סימן לברוח כשאירה קרא לו בשמו הקוריאני במקום האמריקאי.
"טורי, תרד מהמעקה המזוין או שאני אשתין לך על הבגדים של בית הספר, אני נשבע שאני אעשה את זה, אל תבחן אותי!"
טריס שמח למלא אחר בקשתו.
אירה ניסה לצאת מהמים, אבל כל ניסיון התלווה באיברים מתנפנפים ואוויר שיצא מראותיו באחת והראש שלו שוב מצא את עצמו מתחת למים. הוא התחיל להיות קצר נשימה, ותאה המשיך לצחוק.
תאה לא צוחק הרבה, לא בשביל ילד בן ארבע-עשרה. אירה תמיד חשב שהוא רציני מידי, אבל אין לו זכות לדבר. ובכל זאת, כשתאה צחק הוא תמיד נשמע כמו ילד קטן. כולו גומות ושיניים וצחקוקים. משום מה זה תמיד הרגיע את שני חבריו, כשתאה צחק.
כרגע אירה רק רצה למחוק את החיוך שלו מהפרצוף, אבל הוא הסתפק בעובדה שהוא ככל הנראה השפריץ עליו לא מעט מים כשתאה זרק אותו חזרה לנהר.
היה לו קצת קשה לקלוט שתאה מנצח אותו. לא בגלל שתאה היה חלש ממנו- אירה ידע שאי אפשר לקרוא לתאה חלש. זאת הייתה יותר העובדה שאיכשהו הוא תמיד היה חסין נגד שני חבריו, אם בגלל שהיה מבוגר יותר או בגלל שהם לא העזו לגעת בו כי הם למדו בדרך הקשה שהוא לא מאיים איומי שווא. הוא ישתין להם על הבגדים אם הם יעצבנו אותו והוא אסף מהם סודות שהוריהם יהרגו אותם אם יגלו אותם במשך שנים. הוא לא צוחק.
אבל כרגע הוא המשיך להפסיד והוא שנא את העובדה שהוא בקושי הצליח לעמוד על רגליו לשנייה אחת לפני שתאה גבר עליו שוב.
תאה עזב את אירה בצעקה ונפל על ישבנו במים. "אתה מרמה!"
אירה הצליח לקום לבסוף. "לא רימיתי."
"טריסטי!" תאה הפנה את התלונה שלו אליו.
"לנשוך זה לרמות, אירה." טריס אמר במשיכת כתפיים ממקומו על חומת הלבנים, רגליו משתלשלות במים. החולצה שלו הייתה על ראשו כהגנה עלובה מהשמש. שאר בגדיהם העליונים יחד עם נעליהם במרחק די גדול מהם, בבור הגרוטאות, על אחד מהכורסאות הפחות הרוסות שהשלושה הצליחו למצוא לפני כמה חודשים כשהם החליטו שהם רוצים להפוך את המקום לנוח יותר לבלות בו. הם הרי נמצאים שם רוב ימיהם.
"לא רימיתי!" מחה אירה, מעביר את ידיו בשיערו השחור ומסיט אותו ממצחו. "אתה רימית כי נולדת גדול יותר."
תאה הזעיף. "זה למה לא כיף לשחק איתך."
"תאה-"
"טריסטי, תחליף אותו!"
טריס רק צחק. "נראה לך? אני עדיין מתייבש מפעם שעברה."
"אז תחליף את תאה, הוא בכיין." אירה אמר בקול יללני. תאה שוב קפץ עליו ושניהם נעלמו פעם נוספת מתחת למים.
"אתה לא טוב יותר מתאה, אירה!" טריס ניסה להישמע מעל צעקותיו של אירה וצחוקו החוזר של תאה. "אתה תמיד מכוון למפשעה!"
ואז תאה שם לב אליו, לפני שהשניים האחרים שמעו אותו- את הצחוק המתגלגל שלו שגרם למבטיהם לפנות אליו באחת.
נער בעל שיער חום שהסתיר חצי מעיניו, זרועותיו פרושות על המעקה וסנטרו נח עליהן. הוא צפה בהם בחיוך גדול כמעט כמו של טריס, אבל הוא הסתיר אותו בכף ידו.
טריס פלט צעקה וכמעט מעד כשניסה לקום במהירות. אירה קפץ מחוץ לנהר ועצר אותו מליפול. שניהם רצו למסתור מתחת לגשר, תאה צועק אחריהם שהבגדים שלהם נמצאים בצדו השני, מחייך למראה פניהם האדומות.
הנער רק הסתכל על כך בשעשוע ואמר, לאף אחד מסוים מבין השלושה, "רק חשבתי שכדאי להגיד שלום."
תאה נשאר במים ובהה בו. "אז... שלום?"
חיוכו של הנער התרחב והוא הנמיך את כף ידו מפיו, והיא כבר לא הסתירה את פניו. תאה לא יכל לראות אותו כל כך טוב מאיפה שעמד, אבל הוא חשב שהוא נראה די טוב. "שלום."
"תאה!" אירה קרא, עדיין מחזיק בידו של טריס. "תפסיק לדבר איתו!"
תאה נאחז באבני החומה ויצא באיטיות מהמים. "איך הגעת לפה?"
אירה קבר את פניו בכפות ידיו בתסכול.
הנער משך בכתפיו. "יש לי אופניים."
תאה הזעיף. "זה לא מה שהתכוונתי."
טריס משך את אירה לריצה לכיוון הצד השני של הגשר, לכיוון בור גרוטאות המכוניות.
"אה." אמר הנער והרכין את מבטו אל נעליו, כבר לא נשען על המעקה עם כל גופו. "זה די קרוב לבית שלי. וזה קצר יותר מלעשות את כל הסיבוב, אפילו אם זה לא עד כדי כך קצר."
"אבל הכביש סדוק בכמעט כל מקום."
"אני עדיין מעדיף אותו." הנער אמר. "הכל בסדר שם?"
תאה הניח שהוא מתכוון לצעקות של אירה, ולטריס שרץ חזרה לשדה ראייתו כדי לאסוף מצידו השני את הג'ינס הקרוע של אירה ואלו הפחות קרועים שלו. "פנטסטי."
"איך קוראים לך?"
"תאה. טוב, תאדיום. אבל תאה." טריס השתחל לתוך מכנסיו ותאה ראה אותו מתחיל לטפס על הגשר, מנסה ללבוש את חולצתו בו זמנית, מה שלא נראה כמו רעיון חכם במיוחד. טריס הפסיק כשאירה פקד עליו לעצור ובמקום זאת רץ חזרה לתאה ונעמד על ידו.
"מה השם שלך?" טריס כמעט קפץ במקומו.
הנער סקר אותו בעיניים כהות שטריס זיהה עוד מפעם שעברה. "אדמיר," הוא אמר.
"אני טורי- כלומר, טריס. טריס."
ואז אירה צעד לעברם, שיער רטוב וסתור, הג'ינס שאירה קרע בו חורים בעצמו בזוג מספריים לרגליו, וחולצתו בידו. הוא עלה גם הוא על החומה ועיניו מצאו את הנער. הוא לא הצליח להחליט מה גילו של הנער. הוא כנראה גדול ממנו, הוא נראה כזה. לעזאזל, כולם גדולים ממנו.
הוא חיכה זמן מה לפני שפתח את פיו לדבר, אך אדמיר השיג אותו.
"וואו, אתה ממש רזה."
אירה סגר ופתח את פיו כמה פעמים, כאילו שכח לגמרי את מה שעמד לומר. בסופו של דבר הוא אמר, "לך מפה."
מאחוריו טריס דחף את תאה קלות ואמר לו בלי מילים ללכת לחפש את הבגדים שלו.
אדמיר נראה קצת אבוד במילים, אך הוא רק העביר את משקלו מרגל לרגל ונשאר במקומו. "לא התכוונתי להעליב אותך."
אירה האדים ומלמל קללה לפני שעשה את דרכו לבסיס הגשר ההרוס באגרופים קמוצים והתחיל לטפס עליו.
טריס רדף אחריו, עוטף את בטנו בזרועותיו ומנתק אותו מהברזלים והאבנים הבולטות לפני שהגיע אפילו לחצי הדרך.
"בן זו- טורי, תוריד אותי!" אירה ניסה לבעוט בו וטריס כמעט נפל, אם כי עדיין הצליח להרחיק אותו מההריסות לצידו השני של הגשר.
"עכשיו זה לא הזמן הכי טוב," תאה צעק אל אדמיר בחצי צחוק. כעת, בניגוד לשני חבריו, הוא לבש בגדי בית ספר. הם אומנם היו לא מסודרים ולא מכופתרים, אבל הם עדיין נראו לא מתאימים לסביבתו, חפץ זר במגרש גרוטאות נטוש. הוא שלח אליו חיוך מלא גומות ושיניים, ואדמיר רק בהה בחזרה במבט תמה. "תחזור מחר, הא?"
הם לא חשבו שהוא באמת יחזור.
אבל הוא חזר. עם אופניים צהובים שכובים על הקרקע וקופסה של עוגיות. תאה לא האמין לו כשאדמיר אמר שהוא הכין אותם בעצמו. אירה סירב לאכול כי טען שהן מורעלות, מה שזיכה אותו בהבעה מאוכזבת מאדמיר וצחוק מפי טריס.
ושעות הפכו לימים, וימים לעוד ימים עד שאדמיר לא רק עצר שם בדרכו חזרה הביתה או לעיר, אלא רכב לשם בשביל לראות ולדבר ואז להעלם לפני רדת החשיכה.
אדמיר גר ליד החוף, מקום די מבודד מהעיר שאליו עבר רק בתחילת הקיץ. תאה תהה כמה זמן לוקח לרכב משם לעיר באופניים שלו. אדמיר הראה לו יום אחד כשאמר לו לעלות עליהם ולאחוז בו שלא ייפול.
תאדיום הופתע מהדרך בה שניהם הסתדרו, איך לדבר איתו היה קל כמו לדבר עם טריס או אירה, אבל עדיין שונה. הוא יכל למצוא את עצמו מדבר שעות וממשיך להתווכח אפילו אחרי שאדמיר נכנע.
ואדמיר אף פעם לא פגש אדם עם צורת מחשבה כל כך שונה משלו. תאדיום הופתע לגלות שיש אנשים שלא חושבים כמוהו, ובתגובה לכך אדמיר קרא לו טיפש.
תאה היה כל כך ביקורתי. הייתה לו דרך מסוימת לראות איך אנשים אמורים להתנהג ולהתייחס לאחרים, איך הם אמורים לשאוף לעתיד ואיך הם צריכים להיות שיפוטיים כלפי אנשים נתעבים. תאה היה כל כך קיצוני, אדמיר לא ידע איך להתמודד איתו לפעמים. העולם אינו שחור ולבן, הוא אמר לו.
אבל אדמיר כן העריץ אותו, את הסמכותיות והדעה הנוקבת שהייתה לו למרות שהיה צעיר ממנו בשנתיים. איך שתאה תמיד ידע מה להגיד ומה לעשות.
ואם תאה היה אדום, אדמיר היה מה שהרגיע ואיזן אותו לורוד.
תאדיום הרגיש קצת אבוד כשאדמיר לא הסכים איתו לגבי שום דבר. לעובדה שנראה שלאדמיר לא ממש אכפת, הוא רק נתן למצבים לקרות וקיבל את מה שקיבל. פעם תאה חשב שזה היה פתטי. אבל אחרי שהוא פגש את אדמיר, שתמיד הסתיר את החיוך שלו בידו האחת ואת צחוקו בשתיהן ומצא את כל הבדיחות שתאה סיפר לו מצחיקות, תאה כבר לא היה בטוח מה הוא חשב.
ובכל זאת, תאדיום ביקש ממנו ללמד אותו לרכב על אופניים והוא ביקש ממנו להכין עוגיות. וכעת, לפעמים בלי תאדיום הבית של אדמיר נראה ריק עם רק שני אנשים בו. אפילו אם תאה רק ישב ושתק רוב הזמן, כי אולי הוא צריך לשתוק לפעמים, והוא לא יכול היה לעשות את זה עם טריס ואירה.
"למה אתם קוראים לו טריס?" אדמיר פעם שאל.
"טוב, למה לא?"
"כי קוראים לו טורי."
"קוראים לו גם טריס. הוא חצי אמריקאי. וטריס נשמע הרבה יותר חמוד, לא?" תאה אמר בחיוך מלא גומות.
"אני מניח."
"הלוואי שהיה לי שם אמריקאי."
"יש לך שם מאוד יפה, תאה."
"תגיד, אדמיר, זה צבע השיער האמיתי שלך?" תאה שאל פתאום, לוקח באגרופו חופן שיער חום לפני שאדמיר סטר לידו, והוא נסוג בצחקוק.
"לא."
לזה תאדיום הרים את גבותיו. "וצבעת אותו לחום?"
"יש לך בעיה עם חום?" אדמיר שאל.
תאה המהם ונשכב על גבו, תוקע את מבטו בתקרה בחדרו של אדמיר. "לא ממש. אבל חום? מכל הצבעים? מי צובע את השיער שלו לחום?"
אדמיר רק צחק במקום לענות.
"אם כבר אז צבע פחות משעמם, לא?"
"כן יש לך משהו נגד חום."
"עדיף סגול. או צהוב. או לבן."
"אני לא צובע את השיער שלי ללבן, תאה."
"מה הצבע המקורי שלך?"
"גוון כהה יותר של חום."
"אתה כזה חנון."
סבתו של אדמיר תמיד דחפה אוכל לפניו של תאדיום ושאלה אותו שאלות על המשפחה שלו והחברים שלו וגם על אדמיר. תאה הניח שזה אומר שהיא מחבבת אותו. "גם אני די מחבב אותה." תאה אמר, "היא רגזנית, מזכירה לי את אירה." ואדמיר היה דוחף את תאה אם הוא לא היה עסוק מדי בלצחוק.
תאה דאג לגרור אחריו את שני חבריו, וטריס ותאה בעיקר רבו ורדפו זה אחרי זה בים כשאירה ישן על החול. ובשביל אדמיר אירה היה מכנסי ג'ינס קרועים מדי ושיער פרוע מדי, עיניים שחורות מדי ואף קטן מדי וצלעות בולטות מדי- הכל בו היה יותר מדי. אפילו מבט חודר מדי שגרם לאדמיר לרצות להפסיק לדבר.
"אתה יודע, אתה קצת מפחיד אותי." רגליו של אדמיר היו פסוקות על החול והוא הסתכל מזווית עינו על אירה ששכב על גבו במרחק כמה מטרים ממנו. הוא תמיד היה רחוק ממנו, אדמיר לא חשב שהוא רצה להתקרב.
"אני לא מפחיד." אירה אמר. אבל הוא היה קצת מפחיד. בעיקר כי אדמיר לא לגמרי הבין אותו- כי הוא נהג לחשוב עליו כאגרסיבי. והוא כן כזה, אגרסיבי, לפעמים. אבל כשהכיר אותו גילה שהוא שקט והוא לא ממש מתערב אם הוא לא צריך. הוא ייתן לטריס ותאה לריב עד שיסתובב לו הראש ויאסוף את החלקים רק אחר כך, ואדמיר לא היה בטוח איך להסתכל עליו.
"תאה אמר לי שהגעת מסין."
אדמיר מצמץ בהפתעה. "כן. אני סיני."
"וואו." אירה התרומם לישיבה וגרר יחד איתו את כל החול. "סין, וואו."
אדמיר פלט נחרת צחוק והרגיש קצת גאה בעצמו כשזה גרר את אירה לחיוך. "למה עברתם לפה?" הוא שאל.
אדמיר נשען על כריות כפות ידיו וסובב את ראשו כדי להסתכל על ביתו, ממוקם בדיוק לפני שהחוף והחול התחילו. זה לא היה בית גדול כל כך, אבל הוא לא היה צריך להיות כדי להכיל שני אנשים.
"אני פה לקיץ." הוא אמר לבסוף. "גרתי בסין רק עד גיל שמונה, עכשיו אני וסבתא שלי גרים באניאנג ו... אני מניח שהיא חשבה שיהיה נחמד לבוא לפה."
"מה עם ה-" אירה עצר בעצמו, ואדמיר חשב לרגע שהוא אמר משהו לא נכון.
"מה?"
אירה נשען קדימה, עיניו נודדות הרחק מאלו של אדמיר, ואדמיר צפה בידיו משחקות בחול לפני שהוא מלמל את המשך המשפט. "הממ, ההורים שלך?"
"הו." אמר אדמיר. "הם נפטרו."
"אני מצטער." אירה אמר כמעט מהר מדי. רק כמעט.
אירה הסתכל על תאה דוחף את טריס למים ושמח על כך שאין אנשים בסביבה לראות אותו קם שוב, בגדיו דבוקים לגופו ושיערו כמו קן של ציפורים רטוב, מנסה לרדוף אחרי תאדיום. הצחוק של תאה התנשא עד אליו והוא הרגיש את כתפיו נרפות.
ואז אירה החליט לדבר. "אתה יודע, אתה מזכיר לי את אח שלי."
אדמיר פנה אליו במבט מופתע. "מזכיר איך?"
"אתה די נראה כמוהו."
"הוא חתיך?"
אירה הרים את מבטו והסתכל על אדמיר. הוא לא אמר כלום, ואדמיר לא היה בטוח מה להבין מהבעת פניו. לבסוף אירה חזר להסתכל על תאה וטריס אי שם במים, ומשך בכתפיו. "לא יודע, אני מניח?"
אדמיר לא ידע איך להגיב לכך, אז במקום זאת אמר, "איך הוא, אח שלך?"
"הוא היה משחק איתי הרבה."
והם לא דיברו עוד מעבר לכך, כי לאירה היה כישרון לגמור שיחות אפילו אם לא היו גמורות, אפילו אם מעט מדי נאמר.
הם התכוונו ללכת לפני שהיה חשוך מספיק בשביל שאדמיר יציע להם להישאר אצלו, למרות שהוא הציע בכל מקרה. טריס ותאה היו קפואים עד העצמות, כמו שאירה אמר להם שיקרה, והוא פשוט ניסה לעזוב מהר יותר.
תאה הסתכל על אירה למשמע הבקשה.
"תאה. בחייך."
"אני לא רוצה לחזור לאימא שלי, אירה."
אירה נראה מהוסס, ולרגע שקל מיליון הצעות אחרות. הוא יכול להישאר בבור הגרוטאות איתו. הם מזמן כבר לא ישנו יחד שם. או שהוא יכול לבוא עם תאה הביתה, לדאוג שאימא שלו לא תעשה לו שום דבר. הוא יפחד פחות אם אירה יהיה איתו. או ששלושתם יכולים ללכת אל טריס.
"אירה..." תאה ילל ומשך בזרועו, וזה היה מראה כה מוזר. אירה היה נמוך ממנו בכמעט חצי ראש ותאה התחנן בפניו כמו בפני הורה.
אז אירה אמר לו שהוא וטריס יכולים להישאר אם הם רוצים. כשטריס שאל אותו אם הוא יישאר איתם אירה החמיץ פנים. "לא תודה."
בדרך כלל הם היו מתווכחים, אבל משום מה הם לא התווכחו. וכשהם רצו לתוך הבית אירה הלך לבדו. ולמרות שטריס אמר לו לעזוב אותו בשקט, אדמיר עדיין החליט לחזור אליו ולשאול אותו שוב.
בסופו של דבר אדמיר לא אמר לו כלום, ואירה סטר ליד שאדמיר שלח בכדי לעצור אותו. בשבילו אירה היה עיניים שחורות מדי וכתפיים צנומות מדי ומבט חודר מדי שמבטל כל מה שנראה חלש לגביו.
"תעשה לי טובה, אדמיר, ואל תיגע בי. ברור?"
ואדמיר אף פעם לא ידע להבין את אירה.
בחזרה בביתו, בחדרו ששלושתם הצליחו להידחס אליו יחד, טריס שאל בלחישה אם אדמיר עדיין ער. החדר היה חשוך ואחרי כמעט רבע שעה נשימותיו של תאדיום התייצבו.
טריס הציץ אל מיטתו של אדמיר ממקומו על הרצפה, וכשהנער לא חייך עיניו נראו גדולות בצורה מוזרה. תאה פעם אמר שכל הבעה של טריס גורמת לכל פניו להשתנות לגמרי.
"אני ער, טריסטי."
"בשבוע שעבר שוב הרגשתי רע." טריס אמר, ולשנייה אחת מבלבלת אדמיר שכח על מה הוא מדבר. "רע יותר מקודם. ממש רע. ורציתי לעשות משהו. אבל לפני זה סיפרתי למישהו."
נשימתו של אדמיר נתקעה בגרונו. "למי סיפרת?"
"לאבא שלי. והוא סיפר לאימא שלי. ועכשיו אני לא מרגיש רע ואנחנו- אני - מנסה לשמור את זה ככה."
ואז אדמיר מצא את כתפיו של טריס וחיבק אותו. "תודה."
"אל תספר לאירה ולתאה, בבקשה?" ידיו של טריס מחצו את אדמיר קרוב יותר אליו. "בבקשה. בבקשה."
זה נשאר הסוד הקטן שלהם.
על גשר סדוק ושחוק ארבעה נערים שכבו על גבם וניסו לקלוט את השמש שכמעט נעלמה.
"יש סיבה שיש רק שלושה מוסקטרים."
"תאה, יש ארבעה מוסקטרים."
"אה, נכון. ארבעה. אבל לא, לא נכון."
אדמיר נאנח בתסכול. "ומה אני צריך לעשות כדי שזה יהיה ארבעה?"
"אתה צריך לתפוס חתול, אדמיר." תאה אמר ונראה שעמד להירדם ממש שם על האספלט המלוכלך.
"חתול שחור." טריס הוסיף.
"או תקנה שלושה זוגות אופניים נוספים." תאה אמר ויכל להרגיש את אירה לצידו זז לכיוון רגליו כדי לפרום את שרוכי נעליו נגד רצונו. אולי הוא שוב יזרוק נעל אחת מעבר לגשר וייתן לתאה לחפש אחריה אחר כך.
"אחד כחול." אמר טריס. הוא הסתכל על אדמיר ועיניו כמעט נעלמו בחיוכו.
"לך אין שום דבר להגיד, אירה?" אדמיר שאל כשהתיישב ושלח את ידו לגעת בזרועו של אירה. הוא הסתיר חיוך כשאירה הגיב כמו תמיד, בהבעה שנראתה נגעלת, מתרחק ממנו מהר כל כך שהיה נופל אם היה עומד על רגליו.
"לך תזדיין." אירה אמר דרך שיניים חשוקות, עיניו בקושי נראות כמו תמיד מתחת לשיערו, אבל היה ניתן לראות שהוא בוהה בו ופניו אדומות. "תקפוץ מפה לנהר ותשבור את הראש המזוין שלך על האבנים למטה."
תאה זז באי נוחות על הקרקע וטריס נעץ את מבטו במצחו של תאדיום. וכל מה שעבר בראשו של אדמיר היה האגרופים הקמוצים של אירה. העובדה שהיה צעיר ממנו, נמוך ממנו ורזה ממנו ואיכשהו זה תמיד הרגיש ההפך. כל מה שעבר בראשו היה אירה.
והקפיצה מטה למים קרים הייתה כלום לעומת הנער בן החמש-עשרה ממולו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
