פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 438 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-5 חודשים הילדים האבודים אקו
הילדים האבודים (ארבעת המוסקטרים: חלק ב')
הפגיעה במים כאבה, בהתחלה. ולרגע מבהיל אחד הוא לא היה בטוח איפה הקרקע ואיפה השמיים, איבריו מתנפנפים במים ומנסים לייצב אותו איכשהו, למצוא את הכיוון הנכון. הוא הרגיש את ליבו דופק בראשו כשיצא מהמים ולקח כמה נשימות עמוקות שלא הספיקו לו. העולם סביבו היה רטוב ועיניו קצת צרבו כשפקח אותן. לקח לו כמה רגעים להבין שהוא פונה לכיוון ההפוך מהגשר, מסתכל על הקרקע החצי ירוקה וחצי חולית מעבר לחומת האבנים הלבנה. הוא עשה את דרכו באיטיות לעבר החומה ונאחז בכמה אבנים בולטות כדי להוציא את עצמו משם. רק אז הוא שם לב שלמרות הדם באוזניו ודפיקות ליבו, חיוך רחב היה פרוס על פניו. והוא רצה לעשות את זה שוב. הוא רצה לעלות שוב ולקפוץ חזרה למטה. לשכוח לרגע איום אחד איפה השמיים שלו נמצאו.
עכשיו השמיים שלו נמצאו למעלה, בדרכם למטה כשתאדיום כמעט קפץ מהריסות הגשר והלבנים המפוזרות מכל עבר ונחת על האדמה, מפזר עננת חול גדולה סביבו.
אדמיר היה צריך להבטיח לתאדיום שהוא לא יעשה את זה שוב. וזאת הייתה הרגשה מוזרה, להרגיש כאילו תאה נוזף בו. אבל לאדמיר לא היה אכפת הפעם, פניו הנדהמות של טריס ואלו החיוורות של אירה היו מספיקות.
וטריס ישב ליד אדמיר באחת מהמכוניות החצי שבורות במגרש הגרוטאות, עומדת לא יציבה על ערימת חלקים שבורים ממכונית אחרת, ואמר לו שזה בסדר אם הוא לא ימצא חתול או אם החתול לא יהיה שחור. וזה בסדר אם תאה כועס כי הוא כן חשב שזה היה מגניב. וזה בסדר כי הקיץ עוד רחוק מלהיגמר, וזה בסדר כי הם אוהבים אותו.
והכל היה בסדר כי אדמיר חיכה לרגע בו אירה קפץ על הפגוש של המכונית במבט זועם מקובע על אדמיר, אפילו לא טרח להעיף מבט בטריס, וכמעט הפיל אותם החוצה. והוא עמד שם בג'ינס קרועים, אגרופים קמוצים ופנים חיוורות כתמיד. טריס קפץ מתוך מושבו ורץ משם, ואדמיר כמעט היה מאוכזב מכך.
"מה הבעיה שלך?" אדמיר נאחז באדן חלון המכונית כדי לעלות על הפגוש אל מול אירה.
"הבעיה שלי?" אירה סינן לעברו.
"כן, שלך. יש לך בעיה איתי ותפסיק להעמיד פנים שאין לך."
"אל תחמיא לעצמך."
"מה העניין, אירה?" אדמיר אמר, תופס את שתי זרועותיו של אירה בשלו. "אתה מפחד שאשרוף אותך?"
ואירה טלטל את זרועותיו ממנו כה בחוזקה שאדמיר היה צריך להישען על השמשה כדי להישאר יציב. שיניו של אירה היו חשוקות וזרועותיו היו מחובקות סביב בטנו, מושכות בבד של חולצתו בכזו חוזקה שאדמיר הופתע שהיא לא נקרעה.
"אתה עושה את זה בכוונה?" אירה צעק, תנועות גופו מרעידות את המכונית תחתם. "אמרתי לך להפסיק! אני אמרתי לך, בן זונה!" אירה התרחק וקפץ לגג המכונית הצמודה, משחרר את אחיזת זרועותיו בחולצתו רק כדי להיאחז גם הוא בשמשה כשהמכונית התנדנדה. ואדמיר מצא את המראה כה מוזר, את אירה נסוג. אדמיר בקושי שמע אותו אומר את דבריו הבאים. "ואתה בדיוק כמוהו, אני ידעתי שאתה תהיה..."
אירה עמד ממולו על הגרוטאה שלו, וכך גובהם היה כמעט שווה. אירה עמד יציב ואדמיר עדיין לא שחרר את אחיזתו במכונית ושניהם לא הסיטו את מבטם. אדמיר היה צריך לנשום כמה נשימות עמוקות כדי להסדיר את נשימתו. "על מה אתה אפילו מדבר?"
כל מה שאירה הצליח לחשוב עליו היה איך תאדיום בקושי היה צריך להתאמץ כשהרים אותו וזרק אותו למים בכל הפעמים האלו, שלפעמים טריס היה צריך לעצור אותו ולהגיד לו שאירה נראה כאילו הוא צריך לנשום, אומר לו לעזור לו להוציא אותו מהמים עד שיחזיר את נשימתו. זה לא היה כל כך קשה. הוא יכל לבעוט ולנשוך, להשתמש במרפקים ובברכיים. טריס אפילו סירב לשחק איתו. וזה לא קשה. אפילו אם הכל הפוך במקרה של אדמיר.
"לא משנה כמה פעמים אמרתי לו להפסיק לגעת בי הוא אף פעם לא הקשיב." כי אדמיר לא צעיר ממנו בשנה והוא לא הכיר אותו כבר ארבע שנים, מאז שהיה בן אחת-עשרה. וכשהוא עושה את זה, זה לא בסדר. שום דבר שהוא עושה הוא לא בסדר. ואפילו אם הוא נראה כמוהו, הוא לא. אירה צריך לזכור את זה. אז זה לא יהיה קשה להתגבר עליו. אירה התגבר על גדולים ומפחידים ממנו. כפות ידיו של אירה רעדו על קצה השמשה השבורה. "א-אני פאקינג ידעתי שאתה לא שונה ממנו-"
"מי?" אדמיר אמר כמעט מהר מדי.
ואירה ענה בשלווה כה מטרידה. "אח שלי." שניהם עמדו אחד מול השני, אירה בגובה עיניו של אדמיר לשם שינוי. בשבילו, לפחות. מפני שבשביל אדמיר, אפילו כשראה אותו בפעם הראשונה במעלה הגשר, אירה היה גדול ממנו. אדמיר פתח את פיו לדבר למרות שהוא לא ידע מה הוא רוצה להגיד. הוא שמח על כך שאירה השיג אותו לכך. "ל-לא. אני לא הולך לדבר על זה, לא אז ולא עכשיו ולא איתך." הוא כמעט ירק את המילה האחרונה, ואפילו אז אדמיר הרגיש כאילו הוא צריך לברוח. "הנקודה היא שאני חזק יותר ואני יכול לעמוד מולו אם אני רוצה, ואני יכול לעמוד מולך."
אדמיר צמצם את המרחק ונעמד על קצה הפגוש. אם הוא יצעד צעד נוסף הוא יעמוד על המכונית השנייה. "אתה לא צריך לעמוד מולי."
אדמיר הרים את ידו, כמעט מתוך אינסטינקט, ואירה נרתע עד כדי כך שנפל מהפגוש של המכונית. "אל תיגע בי!"
ואז תאדיום קרא בשמו, וליבו של אדמיר קפץ למשמע קולו. הוא הסתובב לראות אותו רץ לעברם עם טריס בעקבותיו.
כשאדמיר קפץ מהמכונית וניסה להתקרב לאירה, תאה נעמד מולו וחסם אותו מפניו, מבטו מתריס.
"תאה, תתרחק ממנו." אירה אמר מאחוריו, כעת על רגליו, מחזיק בידו את זאת של טריס. "הוא לא עשה שום- תאדיום, אל תתעלם ממני!"
תאה אז התרחק ומצא את מקומו לצד אירה. אדמיר רצה לומר כל כך הרבה באותו הרגע, והוא חשב עד כמה קל יהיה למוטט את הכל אם ירצה. תאה אפילו עוד לא התחיל להשיג אותו בגובהו. הוא נראה כמו ילד יותר מתמיד כשהוא עמד שם, עם אף סולד, עיניים רכות ושיערו שלו מתחיל להסתירן. עומד לצד אירה ולצד טריס- הוא היה ילד. "אם כל מה ששניכם עומדים לעשות זה ליצור בעיות אני חושב שכדאי שתלך, אדמיר."
ואולי אדמיר היה צריך להתווכח קצת יותר.
"טריסטורי?" תאה לחש. טריס בקושי יכל לראות את פניו בחושך, רק להרגיש את הבל פיו קרוב אליו וחום גופו לצידו על הספה. אירה היה דחוס לצידם, טריס לא בטוח אם הוא היה ער או לא. אבל למשמע קולו השקט של תאדיום, טריס הרגיש אותו נע ברגליים שהיו מונחות עליו. לרגע תאה שתק, מחכה לקול נוסף או לסדר נשימות בלתי יציבות. אירה נשאר שקט אבל הושיט את ידו עד שמצא את זאת של תאה והחזיק בה.
תאדיום שמח על כך שלא העמיד פנים שישן והודיע להם שהוא מקשיב, רק למקרה שהם יגידו משהו שהם לא ירצו שהוא ישמע. או שהוא לא ירצה לשמוע.
תאדיום לא רצה לשמוע את אדמיר ואירה רבים. תאדיום שנא כשאירה היה מתנהג ככה. הוא שנא כשאדמיר התנהג כמו אירה. הוא הוגעל משניהם, באותו הרגע. למרות שהוא צריך להיגעל מעצמו, הוא חשב. כי הוא ישב בצד ונתן לזה לקרות.
הכל יצא מאיזון. וכשאירה לא באיזון, תאה צריך להיות. אף אחד לא החליט כך, אבל ככה זה היה. תאה התמודד עם הבעיות של אירה אפילו כשאירה לא רצה. במיוחד כשאירה לא רצה. וטריס- עדיף שיישאר מחוץ לזה.
"טריסטורי?" תאה חזר. טריס לא זכר מתי הייתה הפעם האחרונה שקראו לו ככה. מתי הייתה הפעם האחרונה שתאה שילב בין שני השמות?
"הממ?" טריס המהם. הוא יכל להרגיש את ידו של אירה חוזרת לנוח מעל רגליו ועוזבת את תאה.
"אתה יכול לבוא איתי הביתה היום?"
"היום כבר מאוחר."
"אימא שלי תיכנס לפאניקה אם אחזור מחר."
"שום דבר לא יקרה. אני אבוא איתך מחר."
תאדיום שקע לתוך הספה והשעין את ראשו אחורנית מעבר לגדת המשענת. אם הוא יחזור עכשיו, ייקח לו כמה זמן עד שיגיע לשם, והשעה כבר מאוחרת. הוא יכול לישון פה. אבל זה יהיה גרוע יותר אם יחזור מחר. הריח חנוק והחום בלתי נסבל, החרקים יטיילו על גופו ושיערו. העץ של הארון מתחיל להרקיב, והוא כל כך קטן. וכל פעם הוא רק נראה קטן יותר. אולי אם יחזור עכשיו אימא שלו תהיה פחות מפוחדת. יהיה אפשר להרגיע אותה, תאדיום יודע לעשות זאת. אם הוא לא היה יודע איך, אחרי כל השנים האלו, הוא יהיה אבוד. תאדיום יחזור עכשיו, הוא ידע שזה מה שהוא הולך לעשות. כפות הרגליים של אירה נגעו ביריכיו. טריס פיהק. "אולי מחר אני אבוא אליך במקום?"
"הממ." טריס המהם שוב. כשענה הוא נשמע הרבה יותר ער. ובדרך לא הגיונית כלשהי, לא לטריס, הוא נשמע די רציני. או אולי זה היה בגלל שלא נשמע שמח בכלל. "אולי. כן. אם לא תשנה את דעתך עד מחר."
"מה הבעיה, תאדיום?" אירה לחש, קולו נשמע צרוד.
"אני רק מפחד."
בימים אלו אדמיר לא הצליח לישון. כבר מאז שהיה בן שמונה הוא לא הצליח לישון, מאז שיום אחד בלי שום הסבר הוא עזב את ביתו בסין. וזה תמיד רדף אותו, אם היה ער או בלילות כשישן. במיוחד אם ישן. תמיד כשישן. המראה של שני הוריו חסרי חיים במושב הקדמי של המכונית אף פעם לא יעזוב אותו, אפילו לא כשסבתא שלו גילתה למה הוא כל כך עייף או למה הוא לא אוכל. אפילו אחרי כמה שבועות, שבהם היה בטוח ששנאה אותו, והיא שאלה אם הוא רוצה לישון במיטה שלה עד שהסיוטים שלו יפסיקו. גם אם הוא ירכב עד לחוף כשתאדיום מאחוריו, מחבק את בטנו וצועק. או כשהצליח להשחיל חיוך מהבעתו הקפואה של אירה. אפילו לא כשטריס אמר לו, הבטיח לו- שהוא שמח. שהוא בסדר. שהוא לא צריך עזרה. שהוא מקבל עזרה.
במיוחד לא כשהם נעלמו. לא כשחזר לבית שעל קצה החוף ומצא את סבתו על רצפת המטבח. והאנשים שהגיעו לאחר מכן- כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה מילים, כל כך הרבה הבטחות.
נקישה על דלת חדרו, וזאת נפתחה מיד אחריה. זאת הייתה השכנה שלו, ממעבר לרחוב. היא טיפלה בו ובבית בימים האחרונים. היא הזכירה לו את סבתא שלו, אז זה היה בסדר. "יש לך אורח, אדמיר."
אירה הציץ מאחוריה, ואדמיר הופתע שהיה כל כך שקט כשהודה לה ואמר לאירה להיכנס. השיער של אירה היה דחוס לכובע גרב מפוספס בכחול וצהוב. הוא היה די יפה כשהוא יכל לראות את פניו לגמרי.
אירה עמד לצד הדלת, לא נכנס פנימה מעבר לכמה צעדים. לצידו השני היה שולחן עבודה. אדמיר היה ממולו, לצד החלון. וזה כל מה שהיה שם. החדר של אדמיר לא היה גדול במיוחד. עכשיו כשהוא חושב אחורה, הוא תוהה איך שלושה ילדים הצליחו להידחס לשם ולהרגיש מספיק בנוח כדי להירדם.
"תאה לא התכוון למה שהוא אמר, לא לגמרי." היה מה שאירה אמר קודם כל. "כשהוא אמר לך ללכת. הוא מתגעגע אליך. גם טריסטי. זה היה פשוט יום רע."
אדמיר ישב על מיטתו ובהה בידיו שנחו בחיקו. הוא פחד להרים את מבטו, למרות שהוא לא יודה בזה. "אני מצטער. אני לא ידעתי."
"לא, אדמיר-" אירה התחיל, ואז נאנח. "לא הרגשתי טוב אז, והכל היה יכול ללכת אחרת אם הייתי פחות- אחח." הוא רטן, ואדמיר הרים את מבטו לראות את הבעתו המתוסכלת. "תשמע. יש לי בעיות. אבל הן לא הבעיות שלך אז פשוט תשכח מזה."
אדמיר הסתכל על אירה כאילו היה משוגע. "אני לא עומד לשכוח מזה רק בגלל שהן לא הבעיות שלי."
אדמיר למד עם הזמן לזהות את התנודות הקטנות בפניו של אירה כדי לדעת מה הוא חושב. אם זה הצורה בה השאיר את פיו פתוח לשנייה אחת נוספת לפני שהתחיל לדבר או עיניים שהצטמצמו קלות או אפילו לאן הוא הסתכל. למרות זאת אחרי שלמד את כל זה היה לו קשה להסביר במילים מה שהוא הבין ממנו, כאילו שום דבר לא יכול להיות שלם לגמרי. "אבל זה רק מסבך את הכל וזה גורם לכל כך הרבה בעיות, ואני חבר חרא גם בלי כל הקטע הזה."
אדמיר חשב שאירה היה מודאג, ולקח לשניהם רגע ארוך של שתיקה לפני שפתח את פיו. "אנחנו חברים?"
"לא יודע," אירה אמר מהר מדי, "רק אם אתה רוצה להיות."
"רק אם אתה רוצה."
אירה המשיך לעמוד בלי להגיד כלום ואדמיר המשיך לשבת בלי להסתכל עליו, ואדמיר באמת שנא את זה שאירה מדבר כל כך מעט.
"הממ, אז... זאת הייתה סבתא שלך?" אירה שאל, ואדמיר נאנח ונשען אחורנית על הקיר. ואולי הוא היה צריך להרגיש רע על כך שהיה גאה בעצמו כשפניו של אירה הפכו חיוורות כמו הפעם בה הוא קפץ מהגשר. אבל לעזאזל, עבר עליו שבוע גרוע. אז רק הפעם הוא הרשה לעצמו.
"אני מצטער." אירה אמר, "אתה רוצה שאשאיר אותך לבד?"
אדמיר פלט נחרת צחוק. "הייתי יותר מדי לבד לאחרונה. נראה לי שאני עומד להשתגע."
"אז בוא לבור. תאה וטריס אמורים להיות שם עד שנחזור."
ואדמיר היה מציע להגיע לשם על האופניים שלו, כמו שנהג פעמים רבות עם תאה ורק פעם אחת עם טריס, לפני שהבין עד כמה טיפשית ההצעה תהיה, והם הלכו.
וזה היה מוזר, איך שהשלושה האלו היו רגילים כל כך להתייחסות לדברים כאילו מעולם לא קרו. כי טריס היה אנרגטי מתמיד כשראה אותו ותאה נראה כאילו הוא רצה לדבר על זה אחר כך. ואירה הדליק את המדורה שבאמצע הבור למרות שזה לא היה הכרחי בכלל, אבל נראה כל כך יפה מתחת לגשר החשוך.
והוא נראה שייך לשם יותר מתמיד, כשאמר להם שיצטרך לעזוב חזרה לסין לקרובי משפחה אחרים למרות שהקיץ לא נגמר. והקיץ היה רחוק מלהיגמר. ואדמיר, כמו טריס, היו מאלו שבוכים בפומבי. אירה היה מאלו שבוכים לבד. תאה נראה כאילו והוא אף פעם לא בוכה.
ויום אחד, בבית הקברות אשר נמצא די רחוק מהים וביתו, כתובת נכתבה בצבע אדום, מרוססת על מצבת אבן חדשה.
תאדיום היה זה שקרא אותה בקול, קולו נדהם, הבעתו נגעלת. "תחזור לסין."
אדמיר החליט שהוא לא יחזור לשם יותר, אפילו כשטריס אמר שהוא ינקה את זה בשבילו.
גם לא כשאירה חזר עם שפה פתוחה ועין כחולה- והוא היה צריך להרגיע את תאדיום, כי בפעם האחרונה שתאה ראה אותו כך הוא היה בן שלושה עשרה עם הבטחות בפיו שלא שמר. ואז, אירה לא היה עצמו למשך שלושה חודשים. תאה לא היה בטוח שהוא חזר להיות עצמו. "תאה, זה בסדר. תירגע. שום דבר לא קרה."
"שום דבר לא-" תאה קטע את עצמו בנשיפה מעוצבנת, טומן את פניו בכפות ידיו. "אירה, מה לעזאזל." אבל הפעם אירה חייך, חיוך קצת מפחיד- מלא חניכיים.
"מצאתי אותם," אירה אמר, ואדמיר למד לעולם לא לסמוך לגמרי על החיוך שלו. מפני שהפציעות על פניו של אירה היו כלום לעומת שני הנערים שלאחר מכן באו להתנצל בפניו בפנים מושפלות. "וביקשתי יפה. הם ינקו את מה שהרסו."
שני חבריו מזה ארבע שנים לא הופתעו. וממשחקי מים רבים, אינספור סימנים כחולים וסימני נשיכות על זרועותיהם, תאדיום וטריס ידעו שאירה הוא רמאי.
תאדיום חיבק את ברכיו קרוב לחזהו וניסה לחשוב על הים. הוא הצליח אם הוא עצם את עיניו, ומלפניו שדה כחול רחב מתחת לשמיים כחולים קצת פחות. ולמרות שהוא לא הרגיש את זה הוא ידע עד כמה החול כנראה חם מהשמש והוא יכל לדמיין את טריס צועק כשרץ דרך החול כדי להגיע למים. הוא יכל לדמיין את אירה בטיפשותו עוקב אחריו ברגליים יחפות ומיילל בכאב. במרחק מאחוריהם יש בית, ממש על שפת החוף, למרות שזה לא בדיוק המקום המדויק בו הוא אמור להיות. ומעליהם מתנשא גשר שנראה כאילו עוד רגע ויתרסק, למרות שגם זה לא הסתדר לחלוטין במוחו. אבל הוא בכל זאת מדמיין את הים הרחב מוקף בחומות אבנים לבנות.
שלוש דפיקות קצרות על דלת העץ, ותאה קפץ בהפתעה. ראשו נחבט בקרשי העץ מעליו והוא התקפל בכאב. הדפיקות התחילו לנגן מנגינה מוכרת. רצף של חמש דפיקות מהירות ושלוש אטיות יותר, ולמשמע זאת ליבו נרגע.
ודלת הארון הדחוס נפתחה באחת, פניו החצי תמהות של טריס הופיעו מולו, מכופף על ברכיו כך שיהיה בגובה עיניים עם תאה.
אירה אהב להציק לטריס ולהגיד לו שהוא מכוער, ולמען האמת- תאה הבין למה אנשים מסוימים יכולים לחשוב כך. הפנים שלו היו די ארוכות, החיוך שלו כל כך גדול וחשף שתי שורות של שיניים וחניכיים יחד וגם העלים את עיניו לגמרי- אם היה שמח מספיק. האף שלו היה ישר ונגמר בסלידה קלה. תווי פניו היו די יפים, אבל טריס אהב לעשות פרצופים. טריס פעם אמר שאם כבר, שילך עד סוף הדרך עם כל זה. וקשה למצוא תמונות נורמליות שלו בימים אלו. טריס תמיד צחק כשאירה אמר את זה, ובמקרים אחרים היה קורא לו מכוער בעצמו. וזה היה נגמר בשניהם צוחקים עד שבטנם כאבה.
למרות כל זאת כשאירה פגש את אחותו הגדולה של טריס בפעם הראשונה הוא אמר לו בהפתעה שהיא ממש יפה, ושהיא נראית בדיוק כמוהו.
אבל תאה לא הבין איך אפשר לראות משהו מכוער במישהו כמו טריס, שהאישיות שלו כולה היא צחוק וחיוכים וצעקות.
הוא לבש את הג'ינס הצבוע שחור שלו וז'קט כחול ואדום השתלשל מעבר לאצבעות ידיו. לאחרונה הוא לבש את הז'קט ההוא הרבה. עד עכשיו תאה למד אילו דברים הוא צריך לחפש כדי למצוא את טריס. והז'קט ההוא, שתאה די בטוח שטריס גנב ממנו, היה אחד מהם. למרות שבדרך כלל צריך רק לעקוב אחרי הקול שלו.
"תעשה לי מקום."
תאה נדחס עד כמה שיכל לפינה אחת וטריס קיפל את רגליו לעברו כשהתיישב במקום הנותר. הכתפיים שלהם היו צמודות זו לזו, ולטריס לא היה הרבה מקום מפני שכתפיו של תאדיום היו רחבות יותר ורגליו כבר ארוכות יותר ועקפו אותו מלפני זמן רב. תאה גדל מהר מדי. שניהם נשענו קדימה וכל אחד תפס צד אחד של דלת הארון והם סגרו אותה עליהם.
הפעם החושך הרגיש אחרת. תאדיום שוב עצם את עיניו והשעין את ראשו על קיר הארון.
"תאה?"
"כן?"
"אתה רוצה לדבר על זה?"
תאה המהם אבל לא ענה. לא היה על מה לדבר. תאדיום הרגיש את טריס זז קלות לצידו כך שהדלת תיסגר לגמרי בלי כפות רגליו שיפריעו לה. "אני לא ממש רוצה לדבר בכלל עכשיו. אין לי כוח. אני עייף."
טריס נשף החוצה את נשימתו, ותאה יכל להרגיש אותה איכשהו על עורפו. "אכפת לך אם אגיד משהו בכל מקרה?"
"אני אף פעם לא מצפה ממך לשתוק, טריסטי."
"אני לוקח כדורים נוגדי דיכאון."
תאה פקח את עיניו וחיפש את עיניו של טריס. הוא לא מצא אותו, היה חשוך מדי מכדי למצוא אותו.
"אחותי תחזור מסיאול רק מחר ואז אני מתכוון לספר לה, ביקשתי שההורים שלי לא יגידו לה כלום כי אני צריך להיות זה שיגיד לה. אני די לחוץ."
תאה שתק לרגע ארוך עד שטריס ילל בתסכול. "תאה, בבקשה תגיד משהו."
"אלוהים, טריסטי." תאדיום אמר, ושמע נשיפה שקטה כתגובה ודמיין את החצי חיוך שעל פניו של טריס. "ממתי?"
"לפני כמעט חודשיים. אדמיר אמר לי שכדאי לי לבדוק את זה. רציתי לדבר עם אחותי אבל היא לא הייתה שם אז. אמרתי לך שהיא אף פעם לא פה בקיצים. לא שאני מאשים אותה."
תאה נחר נחרת צחוק. "גם אני לא." למרות שהוא קצת האשים אותה. הוא היה נשאר, גם אם הוא היה עצוב אם היה חי עם ההורים שלהם. אבל קיץ זה הרבה זמן ולהשאיר את טריס לבד איתם זה קצת אכזרי.
"אז סיפרתי לאבא שלי במקום, אתה יודע? ואז הייתה לנו שיחה מאוד רצינית ושקטה בסלון." טריס נשם בשתיקה לצידו למשך זמן מה לפני שהמשיך. "זה היה ממש כיף. הם נראו ממש מודאגים."
כן?" תאה שאל בהפתעה.
"כן. הם שאלו כל כך הרבה שאלות וכשהלכתי לישון שמעתי אותם ממשיכים לדבר עליי. הם קבעו לי תורות לטיפולים ופגישה עם רופא, אפילו, לכל מקרה." טריס אמר ודחף את תאה קלות בכתפו משום שלא יכל למשוך בשרוולו במצב הזה. "ולפני שהצלחתי לעכל את זה הם נתנו לי את הכדורים והסבירו לי לגביהם ואמרו... אמרו ש... זה בסדר. אם אני, כאילו, לא מרגיש בסדר. כאילו, שאין בי שום דבר לא נכון. והם ינסו לעזור."
תאדיום הנהן, ואז נזכר שהוא כנראה לא יכול לראות זאת. זה לא ממש שינה, בכל מקרה.
"ואתה יודע איך הם בדרך כלל נותנים לי כסף כדי שאקנה לעצמי אוכל? ואני בדרך כלל אוכל איתכם? אז כולנו אכלנו ביחד. בשולחן האוכל. עם אוכל אמיתי ולא ג'אנק פוד."
רק אתמול ארבעתם רצו ברחבי המרכול והרחובות כדי למצוא את המזון המהיר הטוב ביותר. הם לא רצו את הדברים המגעילים שאפשר למצוא במכולת במרחק הליכה מבור הגרוטאות. הם אספו את כל מה שקנו ורצו איתם לראש הגשר. וחלק אפילו נשאר וחלק נשפך על אדמיר למרות שהם הבטיחו שזה היה בטעות. זאת לא הייתה טעות, וטריס ותאה צחקו על כך מאוחר יותר.
תאדיום הרגיש אז כאילו הוא עומד להקיא. זאת הייתה הפעם הראשונה שהם עשו את זה, ארבעתם רצים כמו מטורפים בין החנויות והדוכנים ומעלים תוכניות של עד כמה שפיכת קולה על אירה תיראה כמו תאונה אם יעשו זאת בצורה כזאת או אחרת.
"ואני עדיין רציתי למות אבל זה היה היום הכי טוב שאי פעם היה לי." טריס לחש.
"אני ואירה תמיד נאכל איתך אם תרצה. אוקיי, טריסטי? אל תהיה עצוב."
"זה בסדר. אני מרגיש טוב יותר, מבטיח."
"מבטיח?"
טריס זז במקומו, מוחץ את תאה קצת בצד שלו של רצפת הארון. תאה הרגיש את נשימתו באוזנו, קולו שקט כלחישה, אבל תאה יכל לשמוע את החיוך על פניו.
"אם אני אגלה לך סוד, תבטיח לשכוח אותו?"
תאדיום בלע את רוקו והנהן. טריס כנראה הרגיש אותו עושה זאת משום שהתרחק חזרה למקומו. קולו עדיין קרוב מדי. "אני רק מנסה לשרוד עד סוף השבוע, אבל אני מתחיל להתפרק ביום רביעי. אתמול התעוררתי למרות שלא רציתי לקום. הלכתי למטבח למרות שלא הייתי רעב. ואז ראיתי סכין והתחלתי לבכות."
קולו של טריס התרחק כעת. תאה שמע את קול החבטה הרך של העץ כאשר טריס השעין את ראשו עליו. "אתה יודע למה בכיתי?"
לתאה היה קשה יותר לשאול את השאלה ממה שהיה אמור להיות.
"כי אני כל כך פאקינג דפוק."
תאדיום לא ידע מה להגיד על כך, אז הוא לא אמר כלום. הוא תהה מי עוד יודע. הוא תהה אם הוא היחיד שכן יודע. הוא תהה אם כדאי לו לשכוח כמו שהוא הבטיח. ובכל זאת, טריס לא עומד לעמוד בהבטחה שלו. למה שתאה יעמוד בשלו?
טריס זז שוב והפעם בכדי להשעין את ראשו על כתפו של תאה. זה לא היה נוח במיוחד לאף אחד מהם, ובכל זאת.
"תאדיום?"
"כן?"
"למה אנחנו בתוך ארון?"
תאה פלט נביחת צחוק. הוא כיסה את פיו בידיו והחניק את הצחוק שלו אבל טריס יכל להרגיש את כתפיו וכל גופו רועד קלות לצידו. וכעבור כמה זמן הוא הפסיק לנסות להשתיק את עצמו, נשען כולו על טריס ומחבק את בטנו, צחוקו רועם ומשתלב עם הצחוק של טריס. הם ישבו מקופלים ודחוסים בתוך ארון מעובש, צוחקים לתוך כתפו של האחר ומנסים לתפוס את נשימתם בין לבין. עד שהצחוק חזר להיות שקט וחנוק, ונשארו רק רעידות כתפיהם חסרי הקול.
ואולי תאדיום חשב על הפעם ההיא לפני ארבע שנים שהם רצו על הגשר חצי עירומים בגשם זלעפות ואיך עד היום אירה לא יודע שהם המרו את פיו וקפצו למרות הכל.
לבסוף תאה ענה לו, כולו גומות חן. "חשבתי ששמעתי את אימא שלי נכנסת. זה כנראה היית אתה, הא?" הוא אמר, "קודם יצאתי מפה כשהיא יצאה מהבית, אבל אני צריך לחכות שהיא תוציא אותי."
"ומתי זה יקרה?"
"הממ... כשיגיע הזמן לאכול." תאדיום אמר. "למרות שגם זה לא כל כך עקבי, אתה יודע?"
"לא," טריס ענה. "מה זאת אומרת?"
"לפעמים עוברים כמה ימים עד שהיא מחליטה שהגיע הזמן לארוחת ערב, או שהיא מכריחה אותי לאכול צהריים כמה פעמים ביום."
"אני לא מבין." טריס אמר, וכעת רגליו דחפו את דלת הארון קלות בכדי שתיפתח, מכניס מספיק אור כדי שתאה יראה את גבותיו מכווצות.
"לא יודע, הזמנים אצלה מרגישים מבולבלים." תאה אמר במשיכת כתפיים. "היא מהלכת בלילה ומדברת לעצמה וכאלה. לא יודע."
טריס נראה מודאג, ובחייו, תאה שנא את ההבעה הזאת עליו. "זה נשמע מפחיד."
תאדיום עשה פרצוף וחזר להישען אחורנית על הקיר הפנימי של הארון. "לפעמים. לאחרונה אני מתעורר באמצע הלילה ואני רואה אותה ליד המיטה שלי, בוהה בי."
"אלוהים."
"היא אמרה שהיא מוודאת שאני בסדר, מה שזה לא אמור להביע." תאדיום אמר. "כשנעלתי את הדלת של החדר שלי היא נכנסה מהחלון."
טריס קם על ברכיו, מרפקיו וראשו מתנגשים במסגרת הארון, והחבטה פתחה את דלתות הארון בטלטול חורק לפני שנסגרו שוב בדפיקה רועשת. מגושם ומקופל בתוך עצמו, הוא הושיט יד אחת לאחוז בשרוולו של תאה ומשך אותו קלות לעברו. תאדיום ציית למרות שלא נאמר לו דבר, נשען קדימה לצד טריס ובאיטיות מתרומם על ברכיו גם הוא. ידו האחת משתלשלת מאחיזתו של טריס והאחרת מונחת על משטח העץ, משאירה את הדלת בצד שלו פתוחה מעט.
רגע לאחר מכן טריס עזב את ידו ושם את ידו על הדלת בצידו שלו, מחקה את תאה כמראה, וכפות ידיהם היו בגודל שווה זו לזו.
"בוא נצא מפה, תאדיום."
וכך הם היו באותו הלילה, יושבים על הרצפה בחדרו של תאה עם גבם לדלת, משאירים אותה סגורה, בוהים בחלון עם הווילון משוך מעליו, והם יכלו לשמוע אותה דופקת על הזכוכית. "זה בסדר," טריס אמר, למרות שהיה מבועת יותר מתאדיום עצמו. "אתה יכול לישון. אני אשאר ער בשביל שנינו."
וזה קרה בהדרגה. כי הם לא רצו לדבר על זה, וכשהם לא דיברו על זה הכל הרגיש פחות או יותר רגיל. למרות שכשאדמיר היה שם שום דבר לא היה בדיוק רגיל. הנוכחות שלו בבור הגרוטאות שלהם לא הייתה רגילה. אבל אף אחד מהם לא התלונן כשהוא בא עם קופסאות עוגיות בידיו בימים בהם הוא לא היה עסוק בכל מה שקורה מסביב. בכל מה שהם לא דיברו עליו. עם קרובי המשפחה בסין, אלו שרצו אותו ואלו שלא. האריזות. אפילו השכנים, מסיבה כלשהי. ואם אדמיר רצה הוא יכל להישאר שם ללילה. ואם הוא רצה, הוא אפילו לא היה צריך לישון.
הם היו יושבים במעגל מסביב למדורה שלפעמים בערה ולפעמים הייתה פשוט פחם. ולפעמים לא הייתה שם מדורה בכלל והארבעה ישבו בחשכה מוחלטת ועם הרבה שמיכות שהם הביאו מביתם וטמנו מתחת לספה שאירה ישן עליה. הם סיפרו סיפורים כדי להפחיד את טריס ואז התחרטו על זה כשהוא לא הצליח לישון והשאיר את כולם ערים יחד איתו. אדמיר דיבר על להביא לשם תאורה כלשהי שלא תשרוף אותם, ותאה הוסיף שגם לא תגרום להם להזיע בקיץ. אירה מחה וטריס אמר שכיף בחושך. אז תאדיום ניסה לספר מספיק סיפורים מפחידים כדי שיצטרף לצד שלהם.
זה לא היה בדיוק רגיל, אבל זה היה מאוד קרוב לכך. ואולי קצת טוב יותר. אדמיר ניסה לזכור כל דבר מהרגעים האלו. אם זה היה תאדיום בפינה שותק עם הנייד שלו ומתעלם מהם לגמרי או כשהוא צרח מילות שיר בקול מזייף ומזוויע כמעט כמו של אירה. ואז מנסה לגרום לאדמיר לשיר כי הוא יודע איך לא לזייף, בניגוד אליהם. למרות שטריס היה לא רע.
והחום הבלתי נסבל של המדורה בלילות חמים במיוחד והפעם בה לטריס נמאס והוא מילא דלי במים כדי לכבות אותה אפילו אם הם לא הצליחו לראות זה את זה עד הבוקר. והיום בו הם דחפו את טריס לתוך הנהר בתחרות הישנה ששלושה כבר שכחו, מפני שאין עוד מה לפנות מבור הגרוטאות. פרצופו של אירה כשטריס דיבר יותר מדי על הבוקר, והפעם בה טריס החליט להשחית את הג'ינס של אירה לגמרי ואת הצעקות שלו כשברח ממנו. השמיים שלו שחזרו למקומם מעלה, הופכים מאדומים לוורודים.
וזה קרה בהדרגה, משום שאדמיר נעלם בלי להגיד למה. אבל הם ידעו, אז הם לא שאלו לגבי זה כשחזר לזמנים קצרים יותר ויותר. הם לא העזו להתלונן, משום שאפילו אם לא ראו אותו הרבה, אולי כך הם יוכלו לראות אותו לפחות קצת, עד סוף הקיץ.
הקיץ עמד להיגמר.
אדמיר הגיע לפני כמה ימים לבור והשאיר את האופניים שלו שם כשהלך. אופניים צהובים קצת פחות, שעונים על קיר לבנים אדומות מתחת לגשר. באזור בו בור הגרוטאות התרחק מהמכוניות והפך למקום שבעולם אחר היה ראוי לישון בו, עם הספה והכורסאות שהיו נקיים וטובים מספיק.
הימים עברו והוא לא חזר. הם אפילו לא טרחו לחזור לבית שעל החוף.
יום אחד אירה חזר לבור, אחרי ימים שלמים סגור יחד עם תאה בחדרו, בהם הם ברחו מהחלון בלילות כשאימא של תאה חזרה כדי להגיע לבית של טריס. תאדיום עדיין היה בבית של טריס אז. טריס כנראה כבר התעורר עד עכשיו, אבל אירה לא היה בטוח, הוא יצא החוצה כששניהם ישנו. רק אחרי ששלושתם היו יחד, ממש בהישג ידו, אירה הרגיש הקלה מציפה אותו. לא היו לו רגשות אשמה להשאיר אותם לבד עכשיו. הם כבר לא היו בבית של תאדיום. ואירה היה צוחק על המחשבה על כך שהוריו של טריס אפילו יהיו שם כדי לגרש אותם אם זה לא היה שובר את ליבו בדיוק כמו שזה שבר את של טריס.
הזיכרון מלפני רק כמה ימים עדיין צרב כשאירה חשב עליו.
"היא נעלה אותך בארון?" אירה הפיל בבעיטה את הספה על צידה והעביר את מבטו בין תאדיום מולו לטריס שנצמד לאדמיר ברגע שקולו של אירה התחזק. "ולא חשבת על לספר לי?"
"אירה..." תאה אז מלמל, כי אז זה לא היה הזמן. כי יותר מדי דברים כבר קורים. תאדיום הוא ילד חזק, אמרו לו זאת פעמים רבות בחייו. ואיזה מן ילד הוא אם הוא לא יוכל להתמודד גם עם זה? תאדיום לא בורח, והוא אף פעם לא ברח. זה היה אירה שברח, שתמיד בורח. והוא לא אירה, בחייו, הוא לא אירה. "זה לא כאילו-"
"טורי!" אירה פנה אליו, וזה קפץ במקומו. הוא ותאדיום החליפו מבטים, כמבקשים עזרה זה מזה. "ידעת מזה?"
טריס עכשיו כמעט והתחבא מאחורי אדמיר. ה"אולי" שלו היה כל כך חלש שאדמיר הופתע שהם שמעו אותו.
"אירה צודק, תאה." אדמיר אמר. זאת הייתה הקלה לשמוע את קולו. אירה אף פעם לא כעס, לא באמת. הוא כן הטיל מוסר כשלא הייתה לו אפשרות אחרת, פניו אדישות ורציניות, מסבירות בקול נמוך ושקט, דורש. ורק זה היה גורם לליבם לדפוק במהירות, מוכנים לרוץ. הפעם היחידה שהם זכרו אותו כועס הייתה כשתאה סיפר את הבדיחה שהם כולם כבר שכחו. ואם זה היה מפחיד, תאדיום לא ידע איך לקרוא לספה ההפוכה ולמתיחות בכתפיו. אבל אדמיר היה עדין. הוא תמיד כזה. "אני לא חושב שאפשר לתת לזה להמשיך."
"היא אימא שלי, אדמיר."
"היא משוגעת." טריס אמר.
"היא אימא שלי!"
"תאה, אני לא רוצה שתחזור לשם!" אדמיר צעק בחזרה, צועד קדימה כך שטריס כבר לא נתלה עליו.
"אבל היא אימא שלי!" תאדיום היה כבר אדום, אגרופיו קמוצים, והוא נראה מוכן לקפוץ על אדמיר. אירה הקדים אותו ותפס את תאדיום בכתפיו, דוחף אותו לקיר הלבנים המתפרקות מאחוריו.
"כן, והוא היה אח שלי." אירה אמר בשיניים חשוקות. "אתה לא פאקינג חוזר לשם."
ולמרות שתאדיום הבטיח כולם ידעו שהוא משקר.
אז טריס בא איתו הביתה.
הראש של אירה פעם. כל זה היה יותר מדי. ועכשיו אדמיר לא פה, ועד אז הוא אפילו לא הרגיש את עד כמה אדמיר הקל עליו. כשהוא לא היה המבוגר ביותר ביניהם, זה הרגיש כאילו לא הכל נפל על הכתפיים שלו. הכתפיים שלו היו די צנומות.
הוא עדיין דאג להם כמו שעשה מאז שהיה בן אחד עשרה והיה הדבר הקרוב ביותר למבוגר אחראי שהיה להם, אבל עכשיו גם אדמיר לקח חלק. הוא דאג להם בדיוק כמוהו. אירה עדיין התקשה להאמין שזה אפילו הגיוני. וכשאירה הגיע לבור, הוא בקושי שם לב.
שהאופניים לא היו שם, שעונים על הקיר. הם נעלמו.
ואירה פתח בריצה.
"חשבתי שעזבת."
ועיניו של אדמיר היו פעורות כשהוא הסתכל על אירה- הג'ינס שלו ריק מקרעים וחורים, חולצה משובצת ירוקה שנראתה יותר מדי גדולה עליו ונפלה עד ירכיו, פתוחה מעל חולצה לבנה נוספת תחתיה. שיערו כבר לא הסתיר את עיניו. ויכול להיות שעיניו של אירה היו קצת יותר מדי בשביל אדמיר.
הוא ניסה להפנים את כל זאת לפני שפתח את פיו. "שיניתי את דעתי." אדמיר אמר בחצי צחוק שלא הגיע לעיניו, משום שאם זאת הייתה החלטתו שלו מלכתחילה הכל כנראה היה הרבה פחות קשה.
הם עמדו על החוף וביתו של אדמיר לא רחוק מהם, אירה יכל לראות שני אנשים עומדים במרפסת העץ, מדברים בקולי קולות כמו שמבוגרים עושים. ואדמיר מלפניו, עם שיער קצר יותר ופחית צבע צהוב בידיו, אומר שהם עומדים לצבוע מחדש את האופניים שלו. ואדמיר כנראה נהנה לראות את אירה מבולבל, כי לקח לו כמה דקות לפני שטרח להסביר, ועד אז אירה בעצמו ישב על המרפסת עם אדמיר ודודיו ועזר לכסות את הרצפה בעיתונים לפני שיתחילו לצבוע.
הגבר עם חיוך תמידי פרוס על פניו בצורה שהזכירה לו את טריס, מפני שאפילו כשהוא לא חייך הוא עדיין חייך. היה לו מבטא קל והוא אמר מילים באיטיות, ובפיו אינספור שאלות שלא על כולן אירה הצליח לענות, אלא רק על אלו ששאלו לשמו, לגילו, לשלומו והאם הוא אחד החברים של אדמיר. אלו היו קלים. הוא לא הצליח לענות על איך הוא ואדמיר נפגשו או איפה הוא גר ומי זה תאדיום, מסיבה כלשהי. אדמיר ענה בשבילו.
ואשתו- נראית כל כך כמו אדמיר שהיא השאירה את אירה בוהה בהפתעה.
זאת הייתה תמונה קצת מוזרה אבל הם התנהגו כאילו והיא לא, ואירה נשאר שקט ובוהה עד שאדמיר צחק ואמר שהדודים שלו הסכימו לעבור מסין. בשבילו. הם עזבו את סין בשבילו, והוא נשאר.
אירה קם, לקח בידו את שרוולו של אדמיר ומשך אותו איתו, והם התחילו לרוץ.
מעבר לחוף, חול ברגליהם, נמלטים בקושי מהתנועה בין המכוניות ומתעלמים מהנהגים שצפרו וצעקו אחריהם. הפרפר מלפני ארבע שנים כמעט בהישג ידם, והוא לא יעצור אותם מלהחזיר את הזמן אחורנית או לבנות אותו מחדש. לעזאזל, אירה מוכן להרוג את הפרפר ולעצור אותו מלהניד את כנפיו פעם נוספת- אם זה מצידו השני של העולם או צידו השני של הרחוב או מפרק כף ידו.
האספלט היה סדוק והם היו קצרי נשימה, מעבר למעקה ומתחת לגשר השתרע נהר שנאסר לקפוץ לתוכו, ובכל זאת. טריס צווח, טריס תמיד צווח. הצחוק שלו היה צווחני, והוא תמיד אמר שמילים לא מצליחות להביע בצורה מספקת את מה שהוא רוצה להגיד. ותאדיום היה מגלגל עיניים וסותם את אוזניו, מתעלם מהם לרבע שעה הבאה ומתמקד בנייד שלו.
"הי, אידיוטים!"
שיער בהיר עד לבן ושיער שחור וכהה הציצו לעברם, עיניים גדולות וחצי צעקות בפיהם, ואדמיר לרגע חשב שעיניו משטות בו וחיכה לצבע הלבן להפוך גם הוא לשחור. והם נראו כאילו גנבו להם את קולם מהם.
אירה תפס בכף ידו של אדמיר ושילב את אצבעותיהם, לפני שהרים את ידו מעלה כאילו מכריז על ניצחונם. למרות שארבעה כמותם, הם אף פעם לא זוכים בכלום.
"הוא נשאר!"
וממשיכים את ההצגה, תאדיום וטריס שניהם מחאו כפיים וצרחו את גרונם החוצה, מחרישים את אדמיר כמו שרק הם מסוגלים לעשות.
והכל היה כל כך קרוב, כמעט בהישג ידו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
