~הקדמה~
נכון, יום הזיכרון כבר עבר. עוד שנה חלפה. עוד שנה שנוספו עוד אנשים לרשימת נפגעי פעולות האיבה והחיילים שמתו.
כבר הרבה זמן רציתי לכתוב שיר על נושא כזה: על יום הזיכרון לשואה ולגבורה וליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
אך מכיוון שהנושא של השואה עוד קשה לי ובכלל, קשה לכתוב על זה שיר, הצלחתי, איכשהו, בדרך גרועה כנראה, לכתוב שיר.
אולי הוא יצא נורא (טוב, אולי זה גם לא אולי), אבל אני שמה אותו פה למקרה שאאבד את הדף שכתבתי עליו או שהמחשב יתקלקל, או מי יודע? סתם שישמר איפשהו.
בגדול דמיינתי אותו כשיר עם לחן, משהו בסגנון "בן יפה נולד" של אהוד מנור ז"ל, (שהיה בין המשוררים הישראליים האהובים עלי) אבל מכיוון שאני כנראה לא בשלה מספיק להלחין את זה אין לי אפילו לחן מדוייק בראש. ובלי הקדמות מיותרת נוספות, השיר:
עכשיו מאוחר מידי
כשהיינו קטנים, היינו משחקים
רק אנחנו רצים
אותו ילד שקרא וצייר
אותה ילדה שרקדה וצחקה
הם היו צופים בעננים
מספרים אחד לשניה דברים
כל סיפור וסוד קטן
הכל היה מכאן.
הרוח חלשה
השמיים כחולים, אין ענן
אנחנו מתגלגלים בדשא רענן
וכולם היו מסתכלים וצוחקים
וכשהילד פנה, הילדה חשבה שכדאי
אבל עכשיו זה מוקדם מידי
כשגדלנו, התרחקנו
הרי זו דרך החיים
הוא פנה למקום אחד ואני לאחרים
ולא סיפרנו את אותם סיפורים וסודות
אבל כשאף אחד לא ראה צפיתי
באותו חיוך זוהר ושיער בהיר
הוא היה שלי.
הרוח מתגברת
והשמיים אפורים, סוערים
אנחנו פונים למקומות שונים
וכולם מתגודדים סביבך וצוחקים
וכשהילד לא ראה, הילדה מלמלה
שאולי עכשיו זה הזמן
כשהתבגרנו, נפרדנו
ובכל זאת שנינו פחדנו
הוא מההווה, אני מהעתיד
פחדים מאיימים, משתלבים
הוא לבש בגדי חאקי גדולים
שחשבתי שהם מתאימים
ירוק בגדיו והעלים.
הרוח חזקה וסוחפת
השמיים כהים, בוכים
הוא הבטיח שיחזור כך אמרו
וכולם בוכים ולא מבינים למה הנערה בוכה
הם לא הבינו את משמעותו עבורה
אבל עכשיו זה מאוחר מידי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
