אממ, נחון הפנקיק שדיברתי אלב בדברים לא קשורים ומחשבות? אז הינה הוא, אבל כודם אני רוצה לאזהיר שהו מבולבל ולא מסודר ממש אבל נורה רציתי פשות ליחתוב אותו אז אולי הו לא יצה לי טוב כמו שאיתקבנתי.
פרק1
הכל נהרס, הקירות נשברו, הגג התמותת, בכל מקום היה אפשר ליראות קיבלי חשמל מאלים גיצים או שאריות ראיתים שרופות. כולם רצו וצאקו חוץ מילדה אחת שישבה מקורבלת בפינה, אף אחד לא זחר אותה ואף אחד לא היתיחס אליה. היא לא יחלה לזוז מרוב כאב, הראש שלה היה מסוחרר והיא אמדה להתאלף... ואז היא שמאה את הצליל. כשהיא הרימה מבת הוא כבר היה בחוץ, הוא היה הראשון שניזקר בה, הוא רץ אליה והחזיק לה בקתפיים, היה כל כך מרגיאה ליראות שוב פנים מוקרות, שהיא שככה לרגע מהכאב, (כלומר הפנים עצמן לא היו מוכרות אבל...) "את ארה? את שומאת אותי? יופי. תקשיבי לי אחשב זה מאוד חשוב, הכל אולך להיות בסדר, אני אולך לסדר הכ- חקי! לא אל תנסי לזוז! חקי פה, אני- אםם, קחי את זה! כן! אני מיד יחזור, אני מבתיח!" ואז הוא רץ חזרה לתיבה הכחולה וכל מה שנישאר לה לאסות הוא להיסתקל אליה נאלמת. היא הסתקלה על החפץ הקטן שהוא נתן לה: זה נייראה כמו שאון קטן בצבה נחושת תלוי על שרשרת, היא החזיקה את השאון חזק, כאילו שעם הוא הישאר אצלה הדוקטור יחזור, אבל היא ידאה אפו שהוא בפנים שהוא לא אולך לחזור.
היא חזרה פחות או יותר לאקרה והיא סקרה את מה שנישאר מהמיבנה -בפינה מיסמולך יש כלי שיחול לאזור לך ליברוח- אמר הקול, הקול היה שם תמיד ולא הסקים לארפות, אבל הוא היה רק בתוח הראש שלה והיא ידאה את זה טוב מעוד. למרות הכל היא הסתקלה לפינה ההיא וכן היה שם משו שיחול לאזור לה ליברוח, הדבר החי טוב שמישהו יחול לבקש כדי ליברוח, אבל ליפני שהי הפיקה לחשוב על זה אפילו היא שמאה מבחוץ "אקסתרמיניית!" וקבר לא יחלה לחשוב אל כלום. רק פחד. פחד תהור. זה היה הקול שדחק בה להתקדם ועל כך היא חיבת לו את חייה. היא זחלה על הריצפה, זוררת אחריה את מה שנישאר מהרגל שלה מהר ככול שיחלה -כדימה! כדימה! מהר יותר!- והיא הגעה אל הטרדיס, שניראתה כמו במה נמוחה עלם דלתות למלה. היא פתחה אותה ונפלה לבפנים. תוך קדי הנפילה היא נסתחה לימוך קמה ידיות ואז הינחתה. זאו. חושך. לא היה שם קלום. אבל פיתאום הכל היה אפוף קסם וקאב, ובום הכל חזר ליהיות רגיל אבל היא הרגישה משו שונה, היא לא הייתה אותה אחת, למאסה היא עוד לא הייתה בתוחה מי היא, אבל גל של אושר הציף אותה והיא צעקה "הצלחתי! הצלחתי ליברוח!".
איך זה?
פרק1
הכל נהרס, הקירות נשברו, הגג התמותת, בכל מקום היה אפשר ליראות קיבלי חשמל מאלים גיצים או שאריות ראיתים שרופות. כולם רצו וצאקו חוץ מילדה אחת שישבה מקורבלת בפינה, אף אחד לא זחר אותה ואף אחד לא היתיחס אליה. היא לא יחלה לזוז מרוב כאב, הראש שלה היה מסוחרר והיא אמדה להתאלף... ואז היא שמאה את הצליל. כשהיא הרימה מבת הוא כבר היה בחוץ, הוא היה הראשון שניזקר בה, הוא רץ אליה והחזיק לה בקתפיים, היה כל כך מרגיאה ליראות שוב פנים מוקרות, שהיא שככה לרגע מהכאב, (כלומר הפנים עצמן לא היו מוכרות אבל...) "את ארה? את שומאת אותי? יופי. תקשיבי לי אחשב זה מאוד חשוב, הכל אולך להיות בסדר, אני אולך לסדר הכ- חקי! לא אל תנסי לזוז! חקי פה, אני- אםם, קחי את זה! כן! אני מיד יחזור, אני מבתיח!" ואז הוא רץ חזרה לתיבה הכחולה וכל מה שנישאר לה לאסות הוא להיסתקל אליה נאלמת. היא הסתקלה על החפץ הקטן שהוא נתן לה: זה נייראה כמו שאון קטן בצבה נחושת תלוי על שרשרת, היא החזיקה את השאון חזק, כאילו שעם הוא הישאר אצלה הדוקטור יחזור, אבל היא ידאה אפו שהוא בפנים שהוא לא אולך לחזור.
היא חזרה פחות או יותר לאקרה והיא סקרה את מה שנישאר מהמיבנה -בפינה מיסמולך יש כלי שיחול לאזור לך ליברוח- אמר הקול, הקול היה שם תמיד ולא הסקים לארפות, אבל הוא היה רק בתוח הראש שלה והיא ידאה את זה טוב מעוד. למרות הכל היא הסתקלה לפינה ההיא וכן היה שם משו שיחול לאזור לה ליברוח, הדבר החי טוב שמישהו יחול לבקש כדי ליברוח, אבל ליפני שהי הפיקה לחשוב על זה אפילו היא שמאה מבחוץ "אקסתרמיניית!" וקבר לא יחלה לחשוב אל כלום. רק פחד. פחד תהור. זה היה הקול שדחק בה להתקדם ועל כך היא חיבת לו את חייה. היא זחלה על הריצפה, זוררת אחריה את מה שנישאר מהרגל שלה מהר ככול שיחלה -כדימה! כדימה! מהר יותר!- והיא הגעה אל הטרדיס, שניראתה כמו במה נמוחה עלם דלתות למלה. היא פתחה אותה ונפלה לבפנים. תוך קדי הנפילה היא נסתחה לימוך קמה ידיות ואז הינחתה. זאו. חושך. לא היה שם קלום. אבל פיתאום הכל היה אפוף קסם וקאב, ובום הכל חזר ליהיות רגיל אבל היא הרגישה משו שונה, היא לא הייתה אותה אחת, למאסה היא עוד לא הייתה בתוחה מי היא, אבל גל של אושר הציף אותה והיא צעקה "הצלחתי! הצלחתי ליברוח!".
איך זה?