פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 139 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-5 חודשים מילים אחרונות שכתבה אהובה I.V olokita
הוא פתח את דלת החדר בעיניים עצומות. לרגע נעמד במקומו להסדיר נשימה בזמן שידו גיששה אחר מתג האור. הלמות לבו נשמעה כתהודה חוזרת בין הקירות הדקים. "הגיע הרגע," שב ואמר לעצמו, מנסה לשכנע שיותר לא יוכל לעצור את עצמו מלגלות מה קרה באמת.
דקות קודם לכן חזר מבית הוריה המזדקנים. הם לא הכירו אותו אך הוא ידע כל דבר על אודותם. תמיד הקשיב בשקיקה כשסיפרה על חייה, אפילו בפרטים המשעממים ביותר היה נאחז. אביה פתח לקראתו את הדלת, אמה הצטרפה באיחור. זמנם של אלו שאבדו להם חייהם. הם לא אמרו לו כמעט דבר, רק הביטו עמוק בעיניו וידעו, שהוא האחד שממנו היטיבה לברוח, שהוא לעולם לא ידע מה יהיה בסופה. שעכשיו הוא הרגע שבו תשוב הדמעה לחנוק את גרונו.
הוא הסתובב והלך, שפוף ומובס. שוב חזר אל ביתו כמפסיד.
תמיד היה מתחיל לטפס אל עליית הגג בדיוק בשעה שבה השמש הייתה שוקעת. ליתר דיוק, בשש חמישים ושתיים. בצעדים מדודים היה מתקדם מעלה לאורך שלושים ואחת המדרגות המובילות מהקומה התחתונה אל זו הנסתרת מעיני כל. כך היה מתנדנד מעט בשעה שהיה מגיע אל המדרגה העשרים ותשע, זו שהשמש השוקעת הייתה מחממת אותה יותר מכולן. שנייה אחת או שתיים היה ממשיך לעמוד עליה עד שעיניו היו מסתגלות אל מראה השמים הזהובים הניבטים אליו מבעד לחלון התקרה. לפעמים ענן היה חולף בריחוף מעל השמים הזוהרים בשארית קרני השמש והוא היה מתרגש מכך מעט. אחר כך היה מדלג מעל שתי המדרגות הנותרות ומייד פותח את הדלת.
הפתק הזה חיכה לו באותו המקום במשך שנים. מקופל בהידוק, ממתין בכיסוי פלסטיק קשיח שהוא מעולם לא פתח. בכל יום היה מגיע ממש עד אליו, מלטף אותו מעט ומייד חוזר בחזרה אל הסלון החמים, כמו מרחף מעל עשרות המדרגות.
היה לו הכול בחיים, הכול. ובעצם לא היה לו דבר. בית גדול, כסף רב, בריאות טובה ואינספור מחזרות מהמין הנכון. הכול, פרט לאהבה. היא עזבה אותו כבר לפני שנים רבות ומאז נעלמה. במיטב כספו יכול היה לכל הפחות לעקוב אחריה, לגלות לאן הלכה ואולי אפילו, במאמץ רב אף יותר, להשיבה אל חיקו. אך הוא העדיף שלא לעשות כן. תמיד האמין שלב שלם הוא לב שבור. "ככל שמתגבר הגעגוע כך גואה אהבתי אליה," היה מדקלם אל עצמו כמו להצדיק בחירות שעשה בחייו. אבל הוא ידע שגעגועים, ממש כמו לב שבור, אין בהם כל תכלית ללא התקווה. לכן היה מטפס בכל יום אל עליית הגג.
עכשיו הוא שב ומלטף את עטיפת הפלסטיק, אחר כך באטיות וביראת כבוד יכניס פנימה את ידו עד שיוציא אותו בזהירות. הוא יפתח את הפתק קפל אחר קפל, פניו לבנים ושוליו מצהיבים מהזמן שחלף. הוא ינסה להיזכר שוב מדוע עזבה. לשווא. היא מעולם לא אמרה לו. לילה אחד עוד ישנו באותה המיטה ובבוקר שלמחרת נעלמה, כאילו מעולם לא הייתה שם. רק פתק קטן הותירה אחריה, מקופל באותם קיפולים שהוא מהסס אם לפתוח עכשיו.
וייתכן שיום אחד הוא עשוי להשלים עם לכתה. אולי עוד יעז ויקרא את אותם הדברים שכתבה. ייתכן שיחשוב שעזבה כי כבר לא אהבה. אך האמת הפשוטה היא שתמיד יהיה בלבה, אף כי שנים כבר איננו פועם בקרבה.
איי.וי אולוקיטה
www.olokita.co.il
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
