פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1287 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים ממבט עיני אריאל
)צחוק מרושע* זה הסיפור שכתבתי לתחרות סיפורים וני מקווה שתיהנו
ממבט עיני
כשהיא משפשפת את עיניה, הדבר הראשון שבולט לעיני הוא קצוות השיער הסוררת שלה שהיא לא מצליחה להשטיח, גם לא בעזרת מסרק. שקיות שמעידות על חוסר שינה מתחת לעיניה, ידיה ממששות קלות את פניה כאילו כדי לאשר את קיומם. כשהיא מתעטשת, אני קצת נבהל, אבל מחזיק מעמד במקומי.
היא מותחת ידיה לאחור ומבטה פוגש בי. מבט מצטחק על פניה כשהיא מסדרת את שערה השחור לאחור וריחו הנקי והממכר עולה באפי. אני מסתחרר לרגע, ואז מתייצב. אני עוקב אחריה בעודה הולכת לחדר האמבטיה, מרטיבה את שערה ומסרקת אותו בקפידה. היא מתפשטת, עומדת מול המראה ובוחנת את גופה העירום. היא נושכת את שפתיה המלאות, מפעילה את הברז באמבטיה ונכנסת, שוקעת במחשבות. היא מוחקת את פני בעזרת מייק אפ בצבע עורי, מציירת את תוויהם מחדש בעזרת שלל אמצעי איפור. עיני העגולות הופכות למלוכסנות, הגבות נצבעות שחור, הריסים מתכהים והשפתיים הופכות אדומות. הגוף הופך לחלק כמשי, רגלי חלקות משערות. ציפורני צבועות בצבע טורקיז ומעליהן שיכבה נוספת של לק שקוף. אירגוני הבוקר הקלים בדרך כלל הפכו למסויטים בעיני, אני רואה אותה עטופה בשכבות ששכחה כבר לקלף מעצמה, אותן השכבות שאנשים כבר שכחו שהיו עטופים בהן, שנעשו לחלק מעורם. המסכה נשארה קבועה וחרוטה על פניהם. כשהיא יוצאת אני יכול לשמוע את רגליה מטופפות על המדרכה, נחושות לשמור על ההליכה המנומסת והקפדנית שאימצה לעצמה. אני ממשיך לעקוב אחריה בעודי מסתכלת על הרחוב ועל ההולכים בו. הקהל הרגיל מתאסף סביב המאפיה בה מוכרים לחם חם, עוגות ושלל מאפים. אני יכולה להרגיש את הצחנה שלהם, את הסימנים לעייפות המוכרת כל כך. החרדה, התום שהושמד בעיני הילדים. הסתגלתי לשמור מרחק משכונות העוני באיזור, מעין מעטה של בועה שמפריד ביני לבינם. הרחקתי את הכאב שלהם מעלי, כשהם מסתגרים בשלהם. כשאנחנו עוברים שם, המבטים ננעצים בנו. הם רואים בנו את כל מה שהיו רוצים. הרגלנו את עצמנו להתעלם ממבטי התחינה הדוקרים, מהעצב והתקווה שמציפה אותם לרגע שמא נעזור להם, ואז את התקווה אוזלת מפניהם החשוכות, המלוכלכות. האדישות מציפה אותי ונותנת לי להמשיך קדימה.
התחושה היא תחושת זרות. מעין מחסום שחוצץ ביני לבין כולם. הזהות שלי מוסתרת בין שלל העוברים והשבים. רגשות מתפרצים כבר מזמן אינם חלק ממני, מאז הסטתי אותם בדרכי אל המטרה המרכזית, אבל כשאני מגיעה לכותלי בית הספר אני יכולה לזהות רגש. אני מרסנת אותו מיד, שומרת על שיקול דעת.
כשהוא ניגש אלי, אני יכולה לזהות את ההססנות שבקולו, אבל מצד שני את הביטחון והיציבות. פניו לא מסגירות אותו, והחיוך שעליהן אמיתי ובוטח.
"בוקר טוב" הוא אומר. עיניו הירוקות בוחנות אותי.
אני מרגישה כאילו אני בסריקה. "בוקר טוב" אני עונה ומחזירה לי במבט חום משלי.
הוא מתקרב אלי, לאט לאט. חושף עלי פרטים. מנסה להסיר את שכבות ההגנה שלי, אלה שסירבתי תמיד להוריד. לחשוף רגשות.
"דניאל, את איתי?" הוא שואל. לרגע שכחתי שהוא כאן לידי.
"כן, סליחה, מה אמרת?"
"שאלתי אם את רוצה לעבוד ביחד על הפרויקט בחברה."
אני מקיצה מההירהורים. פרויקט בחברה? איזה פרויקט? אני מנסה להיזכר. המורה אמר משהו על זה.
"כל שנה שיכבת השביעיות עוברת מסע. מעין חיפוש למציאת הזהות, ככה אנחנו נוהגים לקרוא לזה." אני זוכרת שגיחכתי. אם מישהו יעזור לי להכיר את עצמי יותר זה בטח לא הבית ספר או איזה פרויקט דפוק.
"אתם תתחלקו לזוגות. כל זוג יתחיל לעבוד על פרויקט משלו. תאמצו נושא מסוים, ותפעלו למען קידומו בקהילה. בין אם זה מיחזור, עזרה לחלש, התנדבות בבתי חולים, תנועת נוער. כל דבר מסוג זה יתקבל בברכה. החשוב הוא התרומה לקהילה, ותוך כדי זה אני בטוח שתלמדו דברים חדשים על עצמכם." הוא סיכם. עד שבוע הבא יש להגיש לי את הזוג שאיתו תעבדו ואת הנושא שבחרתם לקדם.
"יופי" חשבתי אז בליגלוג. עכשיו אני צריכה לעבוד על פרויקט כדי להציל את העולם. יש לי מספיק צרות משלי, ועכשיו אני צריכה לדאוג לאשה שאין לה מספיק כסף לקנות לבן שלה אוכל, כי היא מעדיפה ללכת ולבזבז את הכסף שלה על יהלומים. ועוד עם אחד מהכיתה שלי.
איזה כיף.
ועכשיו אני צריכה לנסות להציל את העולם איתו?
"יש לי כבר זוג." אני אומרת ומתחמקת. כן, בטח. אולי אני אעשה את העבודה עם שיח.
הוא נראה מאוכזב קצת, אבל מתאושש במהירות. "טוב, אני מניח שיצא לנו לעבוד ביחד פעם אחרת." הוא מושך בכתפיו.
"כן, אני מקווה." אולי מתי שאני אמות, אני חושבת.
אני הולכת לקפיטריה וקונה לי דיאט ספרייט וסופגניה ולועסת באיטיות. רוב האנשים שונאים לאכול בבוקר ואומרים שזה נותן להם תחושה של כבדות, אבל לי גם לא אכפת לאכול עוף שלם, כל עוד הוא עשוי טוב. הוא מתבונן בה בעודה בולעת. תחושת עייפות נופלת עלי לרגע, ואני עוצר ליד עדנת פרחים כדי לאכול ולנוח מעט. בני האדם הם יצורים מצחיקים. הם עסוקים בלחשוב כל הזמן על פרויקטים משונים, במקום לעשות אותם. אנחנו במקומם, פשוט חיים.
אלא אם כן מוחצים אותנו.
זה לא כיף להימחץ. אני די בטוח בזה, אם כי מעולם לא חוויתי את התחושה.
אנחנו מתחילים מההתחלה ולא מהאמצע. אנחנו בוחנים, לומדים, בקושי מיישמים ואז מתים. חוזרים על עצמנו כל הזמן כמעין מעגל, תחושה כפייתית. יש להם, לבני האדם, דרך חיים משונה. כל הזמן הם רק לומדים. ולומדים. ולומדים. דברים חיוניים יותר וחיוניים פחות, חשובים יותר וטיפשים יותר.
הם אף פעם לא מיישמים.
אומרים לנו ללמוד מהם, להשכיל. אולי נדע אז איך להרגיש, הם אומרים. אבל דומה בעיני שהם אמורים ללמוד מאיתנו.
עולם בלי רגשות הוא טוב הרבה יותר.
היום עובר באיטיות, כמתעקש שלא למהר. הזמן מזדחל, ובשינה שלי בשיעורים אני יכולה ממש להרגיש איך כל דקה חולפת כמו נצח שלם.
בהפסקות אני נשענת על השולחן, מציירת שפתיים. בהתחלה אני מציירת את הקו המעוקל שלמעלה. אחר כך את השני בהתאמה, ומותחת קו באמצע. אבל כל פעם השפתיים האלה יוצאות לי יותר דומות לחמור מאשר לשפתיים, אז אני מניחה להן, ופשוט לוקחת מרקר צהוב וממרקרת את כל הדף עד שהוא רטוב מדיו זוהר. אני מחכה שמישהו ייגש אלי, אבל הכיתה נשארת ריקה, וגם אלה שאני מחשיבה כידידות לא באות לארח לי חברה.
טוב נו, בתיכון הזה הרבה אנשים נעלמים.
בשיעור האחרון עם המחנך, העפעפיים שלי כבר נעצמים. הידיים נעשות כבדות, הרגליים כאילו מושכות אותי אחורה כשהמורה, שאף על פי שהוא המחנך לא טרחתי לזכור את שמו (למה לעשות את זה אם הוא לא טורח לזכור את שמי) מרצה על פסיכולוגיה הפוכה, או משהו דומה לזה, אני חושבת.
בסוף השיעור, כשהפעמון מצלצל המורה אומר "כולכם הגשתם לי את הזוגות ואת הרעיונות לפרויקטים השנתיים שלכם, חוץ מליאם ודניאל. כך שאתם מצוותים ביחד. בהצלחה לכולם." הוא אורז את הדברים ומסתלק.
לעזאזל.
כשהוא פונה אלי, אני מוכנה כבר לעימות. או שיותר התנצלות. אני מרחיקה אנשים מעלי ביותר מידי מהירות, אפילו אם יש להם כוונות טובות. יש לי את הסיבות שלי. אבל כל מה שאני רוצה לומר לו נעלם ברגע שהוא פותח את הפה שלו.
"אז מי הבן זוג שהיית צריכה להבריז לו בשביל לבלות זמן בחברתי?" הוא מקניט.
אני מגלגלת עיניים. "חשבתי על השיח ליד הבית שלי, אבל הוא היה עסוק, אז נאלצתי להתפשר עליך."
"תמיד פה לספק את הצרכים שלך."
אלוהים, הוא מעצבן.
"אה, כן?" אני אומרת. "אם ככה, יהיה נורא נחמד אם תמצא רעיון טוב לפרויקט. לך על משהו מאוד עצוב. אולי להצחיק ילדים חולי סרטן או לנחם משפחות שכולות. ככה משיגים ציון יותר גבוה. אפשר לספר גם כמה בכינו, אלא אם כן זה פוגע לך בגבריות. עקרונית, הציון לא ממש חשוב לי, אבל מתכננים לקרקע אותי אם אני לא מקבלת יותר משבעים. אז תעשה עבודה טובה, ואל תטרח לידע אותי."
אני יוצאת מהכיתה עם התיק על הגב ומשאירה אותו המום ואותי מתחרטת. יצאתי די כלבה, אבל למען האמת, אני חייבת לציין שאני באמת כזאת. לא שממש אכפת לי.
אני משתעמם. זה בהחלט משעמם אותי. שעמום הוא אמנם לא הרגשה, אבל קל מאוד לזהות אותו. רק צריך להבין שמה שהולך פה פשוט לא מעניין. היא צועקת עליו, הוא נפגע ממנה, הוא ארסי אליה, היא מתרגשת ממנו, הוא סולח לה ובסוף שניהם מתאהבים ומתנשקים נשיקה ארוכה מתחת לעץ אלון בנוף השקיעה. מי לא היה צופה את זה מראש? בעולם שלי לימדו אותנו לזהות סימנים כאלה. הם מסמלים רגשות. אז כשזה יקרה, תזכרו שאמרתי לכם.
בכל מקרה, בגלל שבנתיים מה שקורה מאוד לא מעניין, הגיע הזמן שאני אספר לכם קצת על עצמי. טוב, אז בן אדם כבר הבנתם שאני לא (אלא אם כן אתם לא חכמים במיוחד), אז אני מציע שנשחק במשחק הניחושים. אתם תשאלו שאלות עלי, ואני אענה לכם אם אתם צודקים. אז בואו נתחיל.
אני ירבוע, אתם שואלים? לא, אני לא. אבל זאת בהחלט חיה מרתקת. שמעתי שיש לה ארבע זנבות.
יש לי זנב? לא, אבל היה נחמד אם היה. חלק גוף נוסף אף פעם לא מזיק.
כנפיים? סוף סוף אתם צודקים במשהו. כן, יש לי כנפיים. זה הדבר הבערך הכי שימושי שיש לי.
אני פיה, אתם תוהים? לא, טיפשים. זה לא באמת קיים. רק מי שדביל מספיק להאמין בזה. וחוץ מזה, אני זכר, אם לא שמתם לב. ולפי מה שאני יודע, לימדו אתכם שפיות יש רק בנות. איזה שוביניזם. אז קדימה, תפעילו קצת את השכל הישר שלכם (לימדו אותי שאמור להיות לכם אחד כזה) ותחשבו מי אני.
ציפור? לא, היא היתה טורפת אותי בשניות אם רק היתה רוצה. אבל אני חושב שאני גורם להן לליחה, ככה שמהצרה הזאת נפטרתי. אבל אתם קרובים לשם. ובכל מקרה, אני לא נוהג לחרבן על אנשים מלמעלה. אני חושב שזה מאוד לא מנומס.
רגע, אתם חושבים. נראה לכם שאתם יודעים. אולי אתה פרפר?
תודה לאל, צדקתם. אני באמת לא מבין איך עליתם על זה כל כך מהר. אז כן, אני פרפר. אתם יכולים להגיד כל הכבוד לעצמכם. ניצחתם במשחק שילדים בכיתה א' היו מצליחים בו יותר ממכם. אבל לפחות הצלחתם.
בערב, לפני שאני הולכת לישון, אני פושטת את בגדי ומסתרקת (מה שרק גורם לשיער שלי להיראות נפוח עוד יותר) נכנסת לבגדי הפיג'מה החמים, פוטר ארוך וחולצה מחממת.
אלוהים אדירים, אם כל מה שהם עושים זה רק להתלבש כל היום, אני אתאבד מהר מאוד.
לילה ארוך הוא לילה שאתה מתקשה להירדם בו. הוא מלא מחשבות, וניצנוצים של חלומות מהבהבים. גם כשאני עוצמת עיניים התחושה שלי עוד קיימת, והיא מלאה בריקנות ושביזות. הגאווה מנסה להתקיים בתוכי, אך נהדפת לצד מול כל התחושות האחרות. אני נכשלת, אני קמה, אני עולה, ואז שוב טורחים להפיל אותי מחדש. באמת תודה לאנושות.
לאכול, להתלבש ולישון. ובעיקר לחשוב. זה כל מה שהם עושים בחיים האלה. בחיי, לנו לפחות יש כנפיים.
זה הזמן שבו אני מספר לכם על עצמי כשהיא חורפת או לפחות מנסה. אנשים משעממים שהם ישנים. הם משעממים בכלל, אבל לא הרבה יותר מאיתנו.
אז מה אני עושה כאן? לא הרבה יותר ממה שאתם. אבל מכיוון שסיכמנו על זה כבר, אז אפשר להמשיך.
פרפרים. אנחנו הרבה יותר חכמים ממכם, זה בטוח. יש לנו הרבה דברים שלכם מעולם לא יהיו. כמו למשל כנפיים. כן, אתם אמורים לרצות כאלה. רצון, זאת המילה, לא?
אני באמת לא רוצה לשעמם אתכם. אז בואו ניגש לעניין.
רגשות. חשבתם על המילה הזאת? אני הרבה פעמים. אבל רק כי הכריחו אותנו. זה בערך הדבר היחיד בעולם שלבני אדם יש ולנו אין (חוץ מאולי סופגניות). אבל יום אחד, פרפר דביל הצליח להרגיש. והוא סיפר בערך לכל מי שלא רצה שזה הדבר הכי טוב בעולם. כולם מאוד התרשמו, אבל אני חושב שהוא סתם חירטט. למרות שהוא חייך. פרפרים אף פעם לא מחייכים.
מאז, מחייבים כל פרפר בגיל חמש שנים (אצל בני אדם לספירות האלה קוראים ימים) לעבור, מה שנקרא, מסע למציאת רגשות. כן, אני יודע שזה אירוני.
כל פרפר מוצמד לבן אנוש רנדומלי. הוא יכול להיות טוב או רע, טיפש או חכם. זה לא משנה בסופו של דבר, כי כולם מרגישים. אנחנו עוקבים אחריהם, צופים בהם. אנחנו יכולים לשמוע את המחשבות שלהם. כן, מחשבות של שני יצורים זה קצת מעמיס, אבל אני לא חושב יותר מידי, אז זה מזל, בהתחשב בזה שהיא חושבת מלא.
במסע הזה אנחנו אמורים להצליח להרגיש. רק כשאנחנו מצליחים להרגיש, לחייך, אנחנו מסיימים את המסע הזה. אנחנו צריכים ללמוד מהם. רוב הפרפרים לא מצליחים. הם בדרך כלל מתים בדרך, לפני או אחרי שהם מצליחים להרגיש. אם הם סתם לא מצליחים, אף אחד לא מתייחס אליהם כל החיים. אבל לאף אחד לא ממש אכפת, כי הוא לא מרגיש את זה.
כן, אני יודע מה אתם חושבים. זה מוסר השכל מההקלטות של הילדים בגן. הי ילדים! בואו ונצא למסע בעולם הרגשות! נלמד מה זה להרגיש!
אז לפני שאתם חורצים את דעתכם, תנו לי להגיד לכם משהו.
אתם לגמרי צודקים. אם הפרפר המחורבן הזה לא היה מת כבר הייתי הורג אותו בעצמי.
זהו, עכשיו אתם יכולים לחרוץ אותה.
בלילה, אני נח ליד העץ. אני מנסה לנוח מכל המחשבות שלה כשהיא ישנה, אבל הן חוזרות ומציפות אותי במהירות אדירה.
למה כמה איך קוראים לו מי זה למה יש שם ציפורים עכברים מערות סלעים אוזניים שפתיים מרקרים גדולים אנשים מוזרים הולכים מתרחקים מתקרבים ולמה זה ככה ואיזה פרוייקט מטומטם ואנחנו נוסעים לעזאזל.
וכשאני נרדם בסופו של דבר, אני יכול לשמוע זמזום של שירה. לא ידעתי שאפשר לחשוב שיר.
כשאני קמה בבוקר, אני יכולה לשמוע טירטור מכונות פועלות מבעד לחלוני. הן מזמזמות בראשי, חזקות ומגיעות מאתר הבניה הסמוך לביתי. כשאני יוצאת, הרעש רק מתחזק.
אני שונאת מכונות ותיקתוקים. לזה לא קוראים בוקר טוב.
כשאני מגיעה לבית ספר מתחיל לרדת גשם. אני עוטפת את ידי בסווודר, מנסה להאריך את שרווליו כדי לחמם את ידי הקפואות. ברר.
אני מתמתחת, מנסה לזרז את קצב הליכתי כדי להתחמם מעט. אני מסבה את ראשי למטה, כמו מחפשת כסף על המדרכה. כשאני נתקלת בו, הראש שלי מתחכך לו בשפה התחתונה.
וואו. איזה צירוף מקרים משגע. אם הייתי יכול הייתי מגלגל עיניים. אבל לגלגל מחושים זה קצת בעייתי. אני אתן לכם לנסות להתיר את הקשרים.
"את צריכה ללמוד להיות זהירה יותר." הוא אומר.
"אם רק הייתי מוצאת מורה טוב."
"אני יכול לנסות להתקבל?"
"לא הייתי ממליצה לך. אודישנים קפדניים. רק הטוב ביותר ייבחר."
"את רומזת שאני לא מספיק טוב?"
"בדיוק."
"אחת- אפס."
אני מהנהנת.
"טוב, בכל מקרה, יש לי רעיון לפרויקט שלנו."
"הפרויקט שלך, התכוונת."
"ממש לא. אם נדמה לך שרק בכלל שלא אכפת לך מכלום בערך, אני אעשה את כל העבודה בשבילך, את חיה בסרט. ומצידי שההורים שלך יכלאו אותך בחדר רק עם קנקן מפלסטיק."
בן זונה.
"אחת אחת." אני מודה, ומנסה להסתיר את העלבון בפנים אדישות. "אז מה הרעיון?"
הוא מצביע על הדרך שעברתי בדרכי לבית הספר.
"מה?"
"שכונות העוני."
"מה איתן?"
"המשפחות בשכונות העוני."
"אתה יכולה לדבר ברור יותר?"
"נאמץ אחת."
"הא כן? איך בדיוק? כי אני לא נותנת להן לישון לי במיטה."
"ניקח משפחה עם ילדים. נעזור להם בשיעורי בית, נהיה איתם. ניתן להורים קצת לנוח. "
"מה אני נראית לך? בייביסיטר?"
"טוב, מה הקטע שלך? את מעדיפה לעזור לכלב דלמטי פצוע ולנקות לו את הרגליים?". הוא כועס. אני יכולה להבחין בזה.
כועס? כעס? תנו לי לדפדף במילון שנייה.
כעס. תחושת אי צדק כלפי מישהו. רגש שניתן לשליטה, ברגע שמרסנים אותו. הוא יכול להופיע גם ובעיקר כהתפרצות. סימנים: האדמת פנים, חשיקת שיניים, וכ'ו.
הא, אוקיי. אם זה מה שהוא מרגיש עכשיו אני בהחלט יכול להבין אותו. היא ממש מעצבנת. זה שאנחנו לא מרגישים לא אומר שאנחנו לא חשים, אתם יודעים. אבל זה בא במינונים קטנים.
לא. האמת שבכלל לא הייתי מעדיפה לטפל בכלב דלמטי עם פרעושים. האמת שזה מקסים, אבל בערך הדבר האחרון שיש לי ראש אליו. ואני חייבת להודות שאני קצת מפחדת. לך תדע מי תפגוש שם.
"אפשר ללכת על הכלב." אני אומרת.
"מאוחר מידי, כבר מצאתי משפחה. היום אחרי הלימודים מתחילים." הוא חותם את דבריו.
"שתיים- אחת." אני מסננת כשהוא כבר מתרחק משם.
בניגוד לאתמול, היום הזה החליט לעבור ממש מהר, כחומק לי מבין האצבעות. גם בשיעור היסטוריה, שהוא השיעור השנוא עלי, הזמן מחליט להאיץ. כל דקה הופכת לשנייה, וכשיום הלימודים מסתיים ואני שוכחת להרים את הכיסא על השולחן כהרגלי, הוא ניגש אלי, ונדמה שבעיניו יש ניצחון.
"תקשיב, יש לי מלא שיעורי בית ומבחן מחר, אולי.."
"אין מצב, דניאל." הוא נכנס לדברי.
"חשבתי שזה מה שתגיד." אני מודה.
אנחנו הולכים ברגל ועוברים בין השכונות, והרחובות מסתעפים לפנינו כמו מבוך. כשאנחנו הולכים אנחנו שותקים שתיקה נבוכה, אך בטוחה. ריח שרוף עולה באפינו כשאנחנו מגיעים למקום. ריח של צחנה, של ליכלוך ושל זיעה. כשאנחנו עולים במדרגות, אני יכולה לשמוע את צעדיו נוקשים לעומתי, ושנינו נבלעים לרגע בחשכת המסדרון.
כשליאם דופק על הדלת והיא נפתחת, אני יכולה להישבע שקר לי יותר ממוקדם. הדירה קפואה, ומסריחה מטינופת שמתערבבת עם ריח חם של תבשילים.
אישה צעירה, שדומה שחייה הזקינו אותה, מקדמת את פנינו. שערה בצבעה בלונד קהה שרוף בקצוותיו, ונמנע מלהשתלב עם עורה הכהה. המבע שבעיניה עייף והחיוך רופף אבל חם. תווי פניה גסים מעט ואפה דחוס. מאחורי המבט המיואש והמובס למחצה, אפשר להבחין בעוד שאריות יופי.
מיד היא ניגשת אל ליאם, מחבקת אותו בידיים חשופות וחלקות שרועדות מקור. הוא נרתע מעט וזה מעורר בי גועל, אבל מיד נענה ונותן לה לעטוף אותו לשנייה. היא לוחצת את ידי בחום, אומרת ששמה יעל, כרואה שאינני מחבבת חיבוקים.
את לא מחבבת כלום בערך. אבל זה בסדר, גם אני.
הדירה כוללת כלום בערך. זה מתחיל במטבח ונגמר בשתי מיטות כשרק דלת הזזה קטנה מפרידה בניהם לבין הסלון, בו אין ריהוט, טלוויזיה או מחשב- אלא רק כורסה ישנה ושני מדפים בודדים. הריצפה מזוהמת, ופרורי אוכל לאורך כל אורכו. כפות רגליים שחורות מלכלוך שהשאירו סימנים מוכתמים וצעצועי ילד שמורכבים מחבלים ומחרוזים מושלכים בפיזור על הריצפה.
בחיי, הם ממש לא חיים פה בהיגיינה.
אני יכולה לראות זוג עיני ילד מציצות בי דרך דלת ההזזה: ספק חושדות, ספק שמחות להכיר. מבט מבליח של רגש מתפרץ, ואז דומם כמעט מיד.
עוד פעם הרגשות האלה? הם מרגישים יותר מידי.
"זה הוא?" ליאם כמעט ומחייך.
חיוך. עיקול של השפתיים כלפי מעלה.
פרפר יפהפה מזמזם מעל הכתף שלי. הוא צבוע כחול.
"כן, זה רן." היא אומרת. "רן, בוא להגיד שלום לאורחים שלנו."
מאחורי אותן זוג עיניים הססני, ניצב ילד שגילו נע בין שמונה לתשע שנים. פנים ילדותיות ומנומשות, שיער ג'ינג'י עד ערמוני. העיניים שלו צבועות בגוון כחול עז כל כך שדומה שהוא לא טבעי. הרזון שלו כל כך בולט, והוא נראה כמעט כעומד להיעלם. לא צריך לנחש כדי לראות שהוא רעב לאוכל.
בחשדנות הוא בוחן אותנו, רואה אותנו כזרים. ואז, כאילו הוא משחק בבלשים, שואל: "מי הם?"
"הם יהיו איתנו תקופה מסוימת. הם כאן בשביל לעזור לנו. לך." היא אומרת בחום אימהי.
"במה הם יעזרו לי?" הוא משלב את ידיו בספקנות, כלא מאמין.
"בכל מיני דברים. בשיעורי בית, הם ישחקו איתך משחקים, אולי גם יכינו לך אוכל. הם יהיו כמו חברים שלך."
"זה עולה לנו כסף?" הוא שואל.
"לא." היא אומרת. "הם כאן בהתנדבות מהבית ספר שלהם. זה פרויקט ש-"
"אני לא צריך עזרה." הוא פוסק כשהוא נכנס לדבריה. "וגם לא חברים." הוא אומר ומסתובב בהפגנתיות, מסתתר דרך דלת ההזזה עד שעיניו נעלמות.
היא מביטה בו בלכתו. "מצטער על זה. הוא עוד לא ממש רגיל."
"זה בסדר" ליאם נכנס לדבריה. "אני אלך לראות מה איתו." אומר ונעלם.
אני עומדת קפואה דקה בערך, עד שיעל שואלת אותי אם אני רוצה לשתות תה. אני ממהרת לומר שלא.
"אני אלך לראות מה איתם." אני אומרת ולפני שהיא מספיקה להגיד משהו אני נעלמת מאחורי הדלת.
המראה שנגלה לעיני מוזר קצת. או לפחות, לא שיערתי לראות אותו. ליאם עומד ומחכה בזמן שהילד מוציא פאזל מהמדף שתקוע בקיר, מפזר אותו על הריצפה. הם יושבים ביחד על הריצפה הקרה בזמן שליאם מדריך אותו איך להרכיב את הפאזל.
"אתה רואה, קודם כל מרכיבים את הפינות ואז את המסגרת-" המבט שלו נעצר עלי. "לא ראיתי אותך. רוצה להצטרף?"
אני מהנהנת ואז מתיישבת. "מה עכשיו עושים?" רן שואל.
לא ציפיתי שהוא יתרכך כל כך מהר.
"עכשיו מוצאים מה מתאים למה. למשל, אם יש חור עגול בצורה הזאת כאן, ושם יש בצורה ההפוכה, סימן שהם מתאימים. אבל זה רק אחרי ש-"
סיימת את המסגרת - אני משלימה בראשי.
"סיימת את המסגרת." הוא אומר.
"אוקי, בואו נתחיל." הילד אומר.
פתאום אני אומרת משהו בלי לדעת למה או איך להתכוון. "תסתכל על התמונה על הקופסה. זה יעזור לך." הוא מתבונן בי. "אין לי קופסה, זה בשקית." והוא מנופף בשקית ירוקה שקופה. "אמא מצאה את זה ברחוב."
אני שותקת.
כשהם מסיימים את הפאזל בסופו של דבר, לאחר שכל הזמן הזה ישבתי וצפיתי בהם, הילד הולך לאמא שלו ומראה לה את הפאזל הגמור.
"סיימנו." הוא אומר בגאווה.
היא מחייכת בתשובה, ומציירת לו עיגול של אבק על האף.
כשאני חוזרת הביתה בסופו של יום ואמא מגישה את ארוחת הערב, אני מקפידה לגמור לאכול את כולה, גם את הסלט ביצים שלה שאני שונאת.
עכשיו הם פיתחו רגשות גם כלפי אוכל.
בימים שעוברים ובביקורים שחולפים, שום דבר לא ממש משתנה. אני ממשיכה לשבת בחוסר מעש מאחורי הדלת הסגורה, לצפות בליאם ורן משחקים בפאזלים, מכינים שיעורי בית ביחד, ליאם מקריא לו סיפור. השכבות שלו מתקלפות לאט מולי, אני צופה בו מתרגש, שמח, מתלהב. אבל אני ממשיכה לשתוק.
הפעם הראשונה שאני יוצרת אינטראקציה עם רן, היא כשליאם יוצא החוצה מהחדר (דרך דלת ההזזה, כמובן) לענות לשיחת טלפון. הוא מתעכב, ואני ורן נשארים שם, ולרגע אני חושבת שנמשיך לשתוק עד שהוא יגיע, עד שהוא שואל ברצינות-של-ילד: "למה את לא אוהבת אותי?"
מילון לרגע?
אהבה. רגש חם שכולל קירבה. הצפה מוחלטת בגוף.
אני מתבוננת בו לרגע ומושכת בכתפי. "אני לא מכירה אותך." אני אומרת.
"אז מה. גם הוא לא מכיר אותי. אבל הוא אוהב אותי בכל זאת."
"הוא אמר לך את זה?"
"לא צריך לומר. אפשר גם לראות."
"הוא כאן בשביל איזה פרויקט מחורבן לבית ספר שהוא פוחד להיכשל בו."
לא נראה שמפריעה לו העובדה שהשתמשתי במילה 'מחורבן'. יש לי תחושה שהוא שמע אותה כבר הרבה פעמים.
"לא נכון. הוא כאן בשבילי."
"מה שתגיד." אני פוטרת. הוא מתקרב אלי.
"אני יכול לגלות לך סוד?" הוא אומר בחשש, כמפחד שאגלה.
"ברור." אני משיבה.
"גם אני אוהב." הוא אומר בשיא הרצינות.
"אוהב מה?"
"אוהב מישהי. היא מהכיתה שלי."
"איך קוראים לה?"
"הדס קוראים לה."
"זה שם יפה." אני אומרת.
"אני יודע."
אני מחייכת. או לפחות משהו שקרוב לזה.
אהבה?
"תראה, אם המספר הראשון הוא שתיים, והמספר אחריו ארבע, ואחריו שש, תחשוב שנייה מה אמור להיות המספר הבא." אני אומרת.
"אני לא יודע." הוא מוצץ את העט. אולי חמש?" הוא נועץ את מבטו בנקודה אדומה על הקיר. "אולי שבע?"
"תסתכל עלי." אני מסובבת את ראשו ומבט כחול-כחול מתנגש בי. "מה אתה יכול לומר על כל המספרים האלה?"
הוא חושב לרגע ומבטו חוזר אל נקודה האדומה שבקיר.
"כולם זוגיים." הוא אומר.
"נכון. והסידרה גם עולה. אז מה המספר הזוגי הבא אחרי שש?" אני מסובבת את ראשו שוב אלי. "מה המספר הזוגי הבא אחרי שש?"
"שמונה." ומבטו שוב נודד.
אני מוחאת כפיים, מרוצה. "נכון מאוד."
"ועכשיו, כמעט סיימנו, נשארו רק עוד שני עמודים.."
המבט שלו חוזר לנדוד. ליאם מגניב בי מבט.
"אני רעב."
"אחרי שנסיים אני אביא לך סוכריה."
"וואו." הוא אומר כשאנחנו יוצאים משם. "לא חשבתי שאכפת לך."
"אכפת לי ממה?"
"את יודעת, ממנו." הוא מפנה את ראשו לעבר הדלת המאובקת והסגורה מאחוריו.
"אל תעמיד פנים שאכפת לך. וחוץ מזה, מישהו צריך להחליף אותך מידי פעם בתפקיד הבייביסיטר."
"את יודעת מה אני חושב?"
"לא. אבל מן הסתם זה לא חכם במיוחד."
"אני חושב שאכפת לך הרבה יותר ממה שאת מעזה להודות."
"עלית עלי, ג'יימס בונד."
"אל תהיי אדישה."
"זה קצת קשה שלא."
"אוף, תפסיקי כבר. פשוט תפסיקי."
אני מחייכת. "התייאשת ממני?"
"את לא יכולה להגיד שזה לא קל לעשות את זה."
"עם זה אני יכולה להסכים." אני צוחקת בהיסוס.
ואנחנו הולכים לאט הביתה, מפתחים שיחה זהירה.
"אז איך אתה מתקדם?"
"לא משהו, בנתיים."
"ציין משהו טוב אחד."
"הם אנשים טובים בסך הכל. לא שזה כזה משנה לי."
"משהו רע?"
"יש להם ריח של ביצים סרוחות. עוד שנייה אני מקיא, נשבע לך."
"טוב נו, גם לאנשים טובים יש ריחות רעים."
אני מהנהן.
"ניפגש בהמשך הדרך." הוא אומר ומתעופף משם, כנפיו האדומות מטילות צל זעיר על האדמה.
"הבאתי ארוחה חמה." אני נכנסת לבית בצעדים שמנסים להיות קלילים.
יעל נראית כנקרעת בין לומר שאיננה זקוקה לאוכל ורחמים מאחרים לחטוף את הארוחה מידי, אך בסופו של דבר הרעב מנצח אותה והיא מחממת מחצית מהאוכל על הגזיה.
"רון מותק בוא, יש לנו אוכל מוכן."
הוא מגיע לשם כל כך מהר, כאילו רץ בדרכו לשם.
הוא לא שואל מה יש לאכול, ולא מעווה את פניו לריח השרוף שממהר לעלות אחרי שיעל השאירה את האוכל יותר מידי זמן על האש. וגם כשמוגש לו האורז היבש, הלא-מבושל-עד-הסוף וחסר הטעם, השניצל השרוף למחצה מבחוץ אך חם ועסיסי מבפנים, הוא לא מתלונן, בולע הכל במהירות כמנסה להתענג על האוכל לפני שיחטף ממנו.
"תאכל,תאכל." ליאם אומר בחיבה. "האוכל לא יחכה לך."
רן בולס את האוכל בבהמיות. "אני יודע." הוא אומר. "אמא, אכלת כבר?"
"כן." היא משקרת. "אכלתי בעבודה. ויש עוד אוכל."
אני מביטה בה. היא משפילה מבט.
"אוכל זה טעים." רן מציין תוך כדי אכילה.
"כך שמעתי." אני אומרת.
"השמועות נכונות." ליאם אומר, מביט בי.
"יש דברים שאי אפשר להכחיש." יעל מצטרפת.
"כמו זה שהשמש זורחת במזרח ושוקעת במערב." אני ממשיכה.
"או כמו זה שכלבים נובחים וציפורים מצייצות. " ליאם אומר.
"ובננה צהובה ותפוח אדום." יעל מחייכת.
רן המבולבל מביט בנו והרוטב האדום של האורז מרוח לו על השפה. "וכמו זה שאוכל זה טעים." הוא אומר בניסיון להשתלב בשיחה.
ולרגע אחד, כולנו צוחקים.
צחוק. תגובה טבעית למשהו משמח.
אני ממש טמבל שאני נסחב עם המילון הזה לכל מקום.
"איך זה להרגיש?" אני שואל.
"זה כמו ניצוץ, או התפרצות כזאת. זאת הרגשה כאילו עד לאותו הרגע חיית כמו מכונה. אתה אפילו לא יודע לזהות, זה פשוט שמה, בבת אחת, ובעוצמה כל כך חזקה." הוא מספר.
"נשמע מיותר."
"אתה עוד תדע."
"לא נראה לי שבזמן הקרוב. הם משעממים אותי.",
"תקשיב למה שהיא אומרת."
"אני לא יכול, המחשבות שלה מפוצצות לי את המוח."
"תתרכז."
"אני לא יכול."
"תקשיב."
"אז אתה אוהב חום?"
"ברור."
"דווקא הצבע של הבוץ?"
"אה הא."
"בחייך, לא עדיף כחול?" ידי העטויות כפפות משפשפות אחת את השנייה. "ירוק, כתום, אפילו ורוד?"
"לא. חום."
"זה צבע מכוער."
"זה צבע סתמי כזה. בגלל זה אני אוהב אותו."
"כי הוא סתמי?"
"כן." הוא לוקח מעט שלג ביד ומפורר אותו. "הסתמיים הם הכי יפים בסוף."
"אתה לא מבין כמה דביל נשמעת הרגע." אני צוחקת.
"אני יכול לשער."
"מאחד עד עשר."
"שמונה." אני מעווה את פני וליאם מחייך.
"הי, עד כמה את פוחדת מקור?" הוא שואל.
"שתיים."
"אז אני מניח שזה לא ממש ישנה לך.." וכדור שלג מכה בי בחוזקה על לחיי.
"הי!" אני מתרגזת. "עד כמה אתה פוחד מקור?"
"אפס."
"אז אני מניחה שזה לא ממש ישנה לך." אני בועטת בו ברגל בחוזקה והוא מועד ונופל לשלג.
"אני מניח שזה הגיע לי." הוא אומר ומושך כתפיו בזמן שאני מושיטה אליו את ידי ועוזרת לו לקום. הידיים שלו קרות כל כך ואני מצטמררת. לרגע אני מצטערת שהפלתי אותו.
כשהשלג יורד, מצליף בפנינו.
"בואי." הוא אומר ומצביע על מקום מחסה. "נמשיך ללכת כשירגע קצת."
אנחנו עומדים שם, מחכים לשכוך הסערה.
"אז, שמעתי שאת לא פוחדת מקור."
"השמועות נכונות." אני אומרת, וליאם מחייך.
"יש דברים שאי אפשר להכחיש."
"צודק."
הפנים שלו מתקרבות אלי לאט, ושם, מול העיר הצבועה כולה בלבן, שפתינו נפגשות לראשונה.
מה אמרתי לכם?! א-מ-ר-ת-י ל-כ-ם.
לנשיקה הזאת יש טעם של זהירות ושל אודם מלוכלך, ובעיקר טעם של תחושה שתקופה מסוימת הגיעה לסופה.
של התחלה של משהו חדש.
הלכתי להביא טישו.
*
זה יום יפה, אחרי שורה של ימים מושלגים, קרים ואפורים. כשאני קמה, נדמה שהשמש מחייכת אלי. קרני אור מציפות את חדרי, ואני מניעה את ידי כמנסה למשש אותן. השלג נמס כמעט לגמרי, והלובן ששטף את העיר השאיר אחריו עיר נקיה וחדשה, פרחים אדומים וכחולים שמעט שלג עוד עליהם, ריח של חדש, מכוניות נוסעות ומידי פעם צופר שנשמע.
אני מרגיש שאני מפשיר.
מרגיש?
אחרי הלימודים, כשליאם ואני הולכים בדרך חזרה, אני מציעה ללכת למכולת לקנות שוקולד לרן.
"כבר חודשים הוא לא אכל משהו מתוק." אני אומרת.
"נקנה לו אחר כך." הוא אומר. "הוא בטח ירצה לצאת איתנו לקנות. תראי איזה יום יפה בחוץ."
אני מסכימה, כי זה באמת יום יפה.
"רוצה מסטיק?" אני שואלת.
"באיזה טעם?"
"מנטה." הוא מעווה את פניו.
"בשלב הזה במערכת יחסים בנינו הייתי מצפה שתלמדי כבר שאני שונא מנטה. " הוא אומר ברצינות-מעושה.
בחייך, בן אדם.
"זה יעשה לך ריח טוב מהפה." היא אומרת.
"את רומזת משהו?" הוא שואל בחצי חיוך.
ברור שהיא רומזת משהו. הריח מהפה שלך הוא של דג מת.
כשאנחנו מגיעים אני שואלת את רן אם הוא רוצה לצאת החוצה אחרי שנסיים לעזור לו בעבודה במורשת שהוא צריך להכין, שזה, דרך אגב, המקצוע בערך הכי מיותר בעולם. הוא נענה בשימחה, למרות שיעל מהססת. "לא קר עדיין בחוץ? אני לא רוצה שהוא יחלה ו-" אני מרגיעה אותה באומרי שהיום יום יפה וחבל לפספס.
"ליאם, אתה בא?" אני אומרת כשאנחנו מסיימים.
"איך אוכל לסרב?" הוא אומר, והפנים שלו שובבות ומחויכות.
כשאנחנו הולכים, אני והוא מפתחים דו שיח בזמן שרן בוחן את החנויות בהתבוננות חשדנית. "מה זה?" הוא מצביע על מטען לפלאפון. "ולמה נועד זה?" הוא מצביע על בלנדר חשמלי.
"רן מתוק, רוצה ללכת לחנות בצד השני, לקנות שוקולד?" אני רוצה לנהל עם ליאם שיחה שקטה יותר בלי שאלות מציקות.
"אפשר עם תות?"
"כן בטח." הוא חוצה את הכביש.
לרגע אני יכולה לחזות את מה שהולך לקרות, ואז זה קורה. כשהמכונית פוגעת בו במלוא העוצמה, אני נטועה במקומי, אני עוצמת עיניים.
זה כמו ניצוץ. זה מתעורר בי, וזה שונה מהכל. מכל מה שהכרתי עד עכשיו. אבל זה כבה מיד.
בום.
בום.
ודווקא ביום כזה יפה.
"את חייבת לבוא." הוא אומר.
"אני לא חייבת כלום." אני אומרת ומוציאה מהארון שלי חולצה דקה. "תסתובב" אני אומרת, וכשהוא מסתובב, אני פושטת את החולצה ומתחילה ללבוש את החולצה השחורה הדקה שלי במקומה.
הוא נאנח. "אתה יודע שאני לא מסוגלת." הוא אומר וגבו אלי.
"למה לא?"
"אני לא מסוגלת לראות אותה. היא יודעת שאני אשמה."
"קודם כל, את לא אשמה בכלום והיא לא יודעת כלום. ודבר שני, את בטוחה שאת לא מסוגלת לראות אותה ? אולי את לא מסוגלת לראות אותו ?"
"אתה יכול להסתובב." אני אומרת כשאני מסיימת להתלבש. "אני לא מסוגלת לראות את שניהם."
"אני כבר הייתי שם. זה לא כזה נורא."
"בטח, ממש לא נורא לראות אותו מחובר לכל המכונות האלה, שבכל שנייה יכולים לנתק אותן, כי אין תקציב."
"אבל את עובדת בשביל שיהיה להן תקציב." הוא מתעקש. "שנינו עובדים."
אני מסרקת את שערי באצבעותי. "לא מספיק."
"אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים."
אני מסרקת באצבעותי את שערי.
"תפסיקי להתנהג כאילו לא אכפת לך." הוא כועס.
"לא אכפת לי."
"את שקרנית גרועה."
"אני יודעת." אני מודה, ומסתובבת על הכיסא.
"אם את לא היית כל כך שקועה בעצמך-"
"אם אתה לא היית כזה אדיוט, אולי היית מקשיב למה שאני אומרת פעם אחת." אני רוטנת ומיד מצטערת. "סליחה, אתה יודע שלא התכוונתי."
הוא שותק. ואז- "אני יודע, זה בסדר." אבל אפשר לקרוא אותו ולראות שהוא נפגע קצת.
""אני צריך ללכת." הוא אומר.
"אבל בקושי היית כאן."
"אני חייב, מצטער. "
הוא מנשק אותי בחופזה על הלחי ויוצא מהחדר.
אני נשארת לבושה בחולצה השחורה ומתלבשת גם בג'ינס סקיני צמוד ונעלי עקב שחורות וגבוהות. היא מתאפרת, מוחקת את העיגולים השחורים. עיניה הופכות לגדולות ומבריקות, שערה המדובלל והפרוע הופך לחלק ואחיד, והיא מפזרת אותו, שלא כמו בדרך כלל, ששערה אסוף בגומיה שחורה. היא שמה סומק על לחיה, צובעת את שפתיה באדום חזק.
כשהיא יוצאת, אני נראית מהפנטת.
אני מגיעה לבר בחשש מסוים שרוסן ע"י הליכה בטוחה וביטחון עצמי מופגן, וזוהר שמוקרן ממני לכל הכיוונים. במהלך הערב אני משרתת עשרות אנשים, מגישה להם משקאות אלכוהוליים, שייקים, צופה בהם רוקדים, מתנשקים, סוערים. ברגעים מכוערים יותר ורגעים פחות. במקום הזה אין רגעים יפים, אלא רק תשוקה סוערת.
בסוף היום, בשעה שתיים בלילה, אני צונחת על הכיסא, מותשת, ורק אחרוני האנשים עוד לא הלכו.
למה האחרונים תמיד בסוף?
"את יכולה לנקות לי את הכוס?" אני שומעת קול גברי ועמוק.
אני מרימה את מבטי. "כמובן." אני אומרת לגבר בן הארבעים מולי.
אני חשה במבטו עוקב אחרי כשאני מצחצחת את הכוס בעדינות ומגישה לו אותה. הוא מחליט להתיישב מולי, מוזג לכוסו מעט בירה מהבקבוק שניצב על הבר.
"בת כמה את?" הוא שואל בהתעניינות.
אני נועצת בו מבט חד. "שבע עשרה."
"לא צעירה מכדי לעבוד כאן?" הוא לוגם מהכוס אבל ממשיך לנעוץ בי עיניים.
"אתה תגלה את הסוד שלי?" אני שואלת בחיוך מעושה.
"לא. אני שיכור מידי בשביל לזכור את זה." הוא ממשיך לשתות ועוצר לרגע כדי להשתעל.
"לבריאות."
"תודה."
אני מתקתקת באצבעותי על העץ.
"ויש לך חבר?"
"כן." אני אומרת, כמעט בתקיפות.
"ומה הוא אומר על העבודה הזאת?" הוא מלטף את הזיפים שלו.
"הוא חושב שהיא עבודה מצוינת למישהי כמוני."
"אני שמח" הוא אומר, ובתנועה גסה הוא מניח את ידו על זאת שלי. אני מזיזה את ידי משם בעדינות.
"אל תתנגדי לי." הוא מתחיל לגעת בי.
היד שלו נוגעת בכתפי, בכתפיות החזיה שלי, וצמרמורת עוברת בי, וסלידה.
בתנועה חדה שכמעט מעיפה אותו לצד השני של החדר אני קמה ויוצאת בהליכה מהירה.
"את יפיפייה הערב." אני שומעת אותו אומר רגע לפני שאני יוצאת ומקיאה בחוץ.
חלאה.
"כמה משכורת קיבלת החודש?"
"1500. אתה?"
"1000." הוא אומר ונשען על המיטה שלה. "זה יספיק?"
"אני לא יודעת. אתה זה שאמור לדעת, אתה נמצא שם כל יום."
הוא שם יד על כתפי ואני נרתעת לאחור. "קרה משהו?"
"לא, הכל בסדר." אני אומרת ונותנת לו להניח את היד. "זה כלום." אבל המגע שלו עדיין זר לי, מחוספס לעומתי.
"ניתוח זה דבר יקר." וכשאני לא מגיבה- "זה יקרה עוד שבוע." ואחרי היסוס של כמה רגעים- "הוא ביקש לראות אותך."
אני מרימה גבה.
"נשבע לך. הוא רוצה לראות אותך."
"חשבתי שהוא בקושי מסוגל לדבר." אני אומרת.
"הוא כבר יכול שבועיים. ניתקו לו שתי מכונות, ואם הניתוח יצליח ינתקו את כולן והוא יהיה בהתאוששות על קביים. אחר כך יורידו גם אותם." אני קולטת שפיספסתי הרבה בחודש האחרון מאז התאונה.
"והוא אמר שהוא רוצה לראות אותי?" ליאם מהנהן.
"בסדר." אני אומרת אחרי הירהור קצר. "בתנאי שהיא לא תהיה שם."
"נעשה את זה בשעות העבודה שלה." ואחרי מבט של אי הבנה ממני- "מה טירונית, אף פעם לא הברזת מבית ספר?"
למחרת זה יום סתווי. ערימות של עלי שלכת מתחילות להיערם לממדים, והענפים של העצים ערומים. יום משמים ושקט. בקושי אפשר לשמוע את צפירות המכוניות ועבודות הקידוח. לפי ליאם, יום מושלם להבריז מבית ספר.
כשאנחנו נוסעים, אנחנו שותקים. ליאם נוהג וכל כך שקט בחוץ וקר. הוא לא שם דיסק מוזיקה, ולאורך כל הדרך אני רק חושבת מחשבות. (תאמינו לי, הרבה מחשבות. הרבה מאוד מחשבות. נסו לספור את זה אתם.)
אנחנו מגיעים אחרי שעה- שעתיים. בית החולים כהרגלו לבן כולו, וכשאני נכנסת, הריח שעולה באפי הוא ריח מחלות וניקיון מחליא. אני מנסה לאטום את אפי לריחות ואת עיני למראות החולים המובלים על אלוקות, למראה אינפוזיות מסתובבות עם גלגלים. ליאם, כיודע מה אני חשה, מושך אותי אל המעלית.
לרגע אני גם יכול לחוש את זה. אבל רק לרגע.
"בואי." הוא אומר ולוחץ על כפתור במעלית. הדממה ממשיכה לאפוף אותנו גם כשאנחנו עולים וגם כשאנחנו עוברים בין המחלקות והוא דוחף אותי בידו אחריו. כשאנחנו מגיעים למחלקה, אני שמה לב בעקיפין לשלט עליו כתוב "בהתאוששות".
הוא מצביע על החדר. "זה כאן. אני מחכה לך בחוץ." אני מהנהנת.
כשאני נכנסת לחדר, הוא נראה הרבה יותר טוב מששיערתי. מהפנים שלו הוסרו כמעט כל התחבושות והוא כמעט ומתרומם לקראתי אבל אני שמה כרית מתחת לראשו ואומרת לו שלא יתאמץ. ולא חשבתי, אבל זאת חתיכת הקלה, ותחושת האשמה הנוראה פגה מעט.
משהו מתעורר בי שוב. זה רק לרגע, אבל זאת תחושה חזקה. זה מכה בי.
החדר מלא בשוקולדים ובצעצועים, מתנות שקודם לכן הוא לא זכה לקבל.
"דניאל!."פניו מאירות לרגע ואז מתרצנות. "למה לא באת עד עכשיו? את כועסת עלי?"
כועסת עליו?
"ברור שלא." אני אומרת ולטפת את ראשו, ואז מפסיקה מיד כשאני נזכרת שזה מנהג של סבתות.
הוא מחייך חיוך ילד, ואז שוב מפוגג אותו בהבעה לא ברורה.
"דניאל, אני יכול לגלות לך סוד? ואל תגלי לאף אחד?"
"מה קרה לך? התאונה הרסה לך את המוח או משהו? שכחת שאני שומרת סודות?"
הוא צוחק.
"אז תקרבי את האוזן שלך אלי." " הוא דורש. "מישהו יכול לשמוע."
אני מקרבת.
"אני מפחד." הוא לוחש. "יהיה לי עוד מעט ניתוח, ואני מפחד."
"גם אני קצת." אני מודה.
"זה כואב?" הוא שואל, עדיין בלחש.
"אני לא יודעת." אני אומרת. "לא נראה לי."
"ואני אהיה בסדר?"
"אני לא יודעת, אבל אני אאיים על הרופאים אם צריך, תמיד אפשר להפחיד אותם באכילת הסלט הביצים של אמא שלי." זה גורם לו לחייך שוב.
"אני דווקא ממש אוהב אותו, נורא טעים." הוא משהק.
"דניאל?"
"מה?"
את יכולה לשחק איתי בפאזל?"
"בטח." אני משיבה בביטחון.
ואחרי שעה, כשאני יוצאת משם, בפעם הראשונה זה שנים, אני בוכה.
גם לי בא לבכות קצת.
כשאני לא נרגעת מהבכי כל הדרך חזרה הביתה והעיניים שלי כבר שורפות והחום עוד שנייה נהיה לאדום, ליאם מחליט לעצור בצד. "לא צריך הכל-" אבל המשפט שהתחלתי לומר נעצר בגל חדש של דמעות. הוא שם ידו על גבי, אבל אני מתנערת מיד.
"מה קרה?"
"כלום" אני נחנקת מדמעות. "הכל, הכל.." אני מגמגמת. "הכל בסדר."
"תשמעי, אני יודע שזה קשה לראות אותו ככה, אבל הוא יהיה בסדר, ו.."
ובבת אחת זה פורץ ממני, ואני מספרת הכל. על כל מה שקרה בבר, על האשמה הנוראה הזאת שמלווה אותי מאז התאונה, שאני לא יודעת מה לעשות ואיך לדאוג שהוא יתאושש, והכל באשמתי. על זה שאני מתפוררת, נופלת, ובקושי מצליחה לקום. על זה שהכל קורס, הכל השתנה, אני השתניתי, על זה שאני התבגרתי. על זה שאין לי מושג מתי ואיך הוא הצליח לקלף את כל שכבות ההגנה שלי ולהוציא אותי מהבועה. ששנים לא הרגשתי כל כך הרבה ובכאלה כמויות, שאני מתגעגעת ואפילו לא יודעת למה, שנמאס לי כל יום להעמיד פנים, לא למצוא אותי, למצוא אותי, ולאבד את עצמי מחדש.
וכשאני מסיימת, הדמעות מפסיקות לזלוג, אבל העיניים נשארות אדומות. אני חשה את ההקלה שפריקה.
הוא מחבק אותי, וככה אנחנו עומדים, על שולי הכביש. "נשמע שקצת קשה לך בזמן האחרון." הוא מציין.
אני צוחקת.
הוא אוסף אותי אליו.
"אל תפגע בי." אני לוחשת.
תהרגו אותי וזהו.
אלוהים אדירים, כמה קיטש. אני אלך להקיא את כל הוורוד הזה ואחזור אליכם.
אחרי שבוע, בבוקר יום הניתוח, כשאני קמה בבוקר, זה שוב יום יפה אחרי חודש של ימי סתיו מדכאים. זה יום שמבשר על תחילת האביב, יום שבו כולם צריכים לצאת החוצה ולשמוח, באיזושהי צורה.
כשאני הולכת לבית של ליאם כדי שניסע לבית החולים ביחד, איכשהו אני יודעת שהניתוח יצליח. אני מרגישה את זה בביטחון, כאילו זאת כבר עובדה גמורה. בפה יש לי טעם של פריחה.
כשאני עף אחריה, עוקב אחרי שערה ובגדיה בצבעוניים, אני חושב בעצמי. בדרך כלשהי אני מצליח לנתק אותי מהמחשבות שלה, והמחשבות מסעירות אותי בגלים.
היציבות שלי היא כבר לא משהו שצריך לזייף. היום זה הזמן שבו הכל ישתנה, לטוב או לרע. וזה ממלא אותי בתחושת ביטחון.
וגם אם זה לא לתמיד, אני יודעת שיש מישהו שהולך איתי. והוא יעזור לי בכל פעם שאני אקרוס מחדש.
כשאני טס והמחשבות ממלאות את ראשי, אני נתקל במלוא העוצמה בעמוד חשמל. ואז זה מכה בי שוב, וזה לא רק הכאב בידיעה שזה נגמר. זה רגש, זאת התפרצות. אני מרגיש את זה ממלא את כל כולי, לא משאיר מקום לכלום, וזה מציף אותי בכל הגוף, ואני יכול להרגיש עצב ענק וזה כואב כל כך, ואז גל של שמחה, וקנאה, ויאוש, ושנאה, ותקווה, וזה כואב לי בכל הגוף. אבל זה קורה.
אני מרגיש .
הדרך מתמשכת לפני ואני רוצה להגיע ליעד. אני הולכת לקראת משהו חדש, שונה, אחר. ואין לי מושג אם הוא טוב או רע.
אבל אני צברתי את זה לאורך כל הדרך, ואחרי שנים, היום יש בי תקווה, היא מפעמת בי ואני מרגישה אותה חזק יותר מאי פעם.
ולרגע אחד, גם אם אני לא אמורה להיות, אני מאושרת.
אני נוסק.
פרפרים אף פעם לא מחייכים.
ורגע לפני שאני מתרסק על האדמה-
אני מחייך.
אני מחייכת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-5 חודשים אז שנתיים ושלושה חודשים זה דיליי קביל? Ortash
אין לי מושג, הגעתי לכאן דרך תחרות הפרסים.
תודה, פולו!
זה היה מדהים כל כך. פשוט וואו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-5 חודשים אני לא מאמינה שעברו שנתיים מאז שכתבתי את זה><אני זוכרת שחשבתי עוד על הרעיון אריאל
-
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים קראתי בחשק רב עד הסוף מכורה לדמיון
-
