פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 410 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-6 חודשים בודדה במערכה- קטע על עצמי. פוליאנה :-)
בודדה במערכה
לבד.
כמה דרכים יש לתאר את המילה הזאת. את התחושה הזאת.
בדידות.
את הנטל הקשה הזה שאני סוחבת לגמרי לבדי, בלי עזרה מאף אחד.
אבל אני לא ביקשתי עזרה! מעולם לא! רק הבנה, רק התחשבות. וגם את זה אני לא מקבלת מאיש.
כתיבה.
הכתיבה היא בעיני צורך, היא מתנה והיא מהות. אבל היא גם נטל שאין שני לו. במיוחד אם אף אחד בסביבה לא מעריך אותה ולא מבין את הצורך שלי לכתוב.
ולא סתם לכתוב! לא לכתוב לעצמי, למחשב, למגירה. לא לכתוב על גבי נייר שיצהיב במהלך השנים ויתקמט בקצותיו עד שיתפורר ויתאחד עם האדמה בלי שאף אחד לא יוכל לקרוא את הכתוב על גביו.
ואני גם לא רוצה שהקטעים, הסיפורים והשירים שכתבתי יתפרסמו לאחר שאמות. כשאהיה כבר בקבר עם מצבת שיש לבנה מעל לגופתי ועצמותי הטמונות באדמה. לא!!! אני רוצה שהם יפורסמו עוד בחיי! שאף אחד לא יצטרך לנתח אותם ולשאול את עצמו האם מי שכתבה אותם התכוונה לזה ולזה ולזה או למשהו אחר בכלל...
למה? למה זה צריך להיות ככה? למה אני צריכה לסבול לבד? אמא שלי אומרת שיש לי הכל ואני כל הזמן מתלוננת. זה לא נכון! ואח שלי אומר שאני מבזבזת את הזמן על שטויות. ושהכתיבה היא בזבוז זמן מוחלט ושהיא לא שווה בגרוש. זה שקר! כי בלי הכתיבה לעולם לא יהיה המשך והוא יצלול בתהום האבדון! בלי הספרים לא תהיה המשכיות לעולם! לא מורשת! לא שורשים! ולא עתיד! כי העתיד טמון בעבר ואלמלא הכתיבה שתנציח אותו... הוא יהיה אפס מאופס ולא יותר מזה. זיכרון קבור באדמה שמת וחוכמה לוטה בערפל.
ואז מה אם אני כותבת על מחוזות הדמיון וסיפורי פנטזיה! אז מה! גם בכך טמונה מידה כלשהי של אמת והרי אי אפשר להמציא הכל. ופעמים רבות דברים באים גם בדרך של משל וזה מאין דרך להמתיק תרופה מרירה ולהקל על בליעתה.
לבד.
תמיד אני אהיה לבד. תמיד ידעתי את זה בסתר ליבי. גם כשחיפשתי חברות להתיידד עמן ולחלוק איתן את הנטל תמיד ידעתי שבסופו של דבר איוותר לבד. זהו גורלי בחיים, זהו הייעוד שלי.
ואני לא יכולה להתחמק ולחמוק מן הבדידות. היא תרדוף אחרי ואותי לכל מקום שאלך, בכל שביל שאבחר ובכל דרך חדשה שאסלול.
לפעמים היא נעימה, מתוקה ושלווה. ואני חשה הנאה שאני צריכה לדאוג רק לעצמי ולהתחשב רק בי ולהיות אכפתית לגבי עצמי ולא מאף אחד אחר.
אך לפעמים היא עומדת לי כמו עצם בגרון ומאיימת לחנוק אותי למוות. כי אז, דווקא אז, אני רוצה שיהיו עוד כמותי. כאלה שיבינו אותי לפחות. והם אינם. או לפחות, אם הם ישנם, אני עוד לא מצאתי ופגשתי בהם ועל כן, אני לבדי.
בדידות.
תמיד אהיה בודדה. תמיד מוקפת חשכה לא טבעית גם כשהשמש כבר עלתה והציפה את השמים באור זהוב ובוהק אני אהיה מונעת באופן כלשהו מלראות אותו ולהבחין בו.
למה? מעל לכל השאלה הזאת מהדהדת בתוכי כשהיא נזרקת מהקצה האחד של נפשי לקצה האחר. למה? למה דווקא אני? למה אני מכל העולם? למה? ואין תשובה. אני יודעת גם שלעולם לא תהיה. ובכל זאת, אני גם לעולם לא אצליח להימנע מלשאול.
ובכל זאת, ישנם גם קרני אור דקיקות שמפלחות להן דרך אל ליבי מבעד לאפלה הנצחית והקודרנית. בכל פעם שאני מפרסמת יצירה, קטע, שיר או סיפור שכתבתי. ויש מישהו שמגיב, ואוהב. ולא משנה מי, ולא משנה בן כמה. אני מוצפת לשנייה באור זהוב רך ונוצץ ומרגישה שהעולם הוא מקום טוב לחיות בו ושאני ברת מזל להיות חלק ממנו.
אבל עכשיו אני מדוכדכת, ועצובה. אני מרגישה רע כי... כי לועגים לייחוד שבי וזה כאילו לועגים לי עצמי כי אני והכתיבה הם שלם. ובלעדיה אני לא אהיה שלמה לעולם! ולעולם לא אוכל להסב את פני ממנה ולהפנות לה את גבי! לעולם לא אוכל לנטוש אותה ולהשאירה מאחור! אני והיא הם שני חלקים של שלם! שאי אפשר ואסור להפריד ביניהם.
לפעמים אני מרגישה שאני לא יכולה איתה ואולי מוטב בלעדיה. אולי כדאי לומר לה שלום ולא להתראות ולא לפגוש בה יותר אף פעם. אולי כדאי להטביע אותה בים או בתהום בלי תחתית. כי הרי כל כך הרבה סבלתי בגללה. כל כך הרבה עלבונות ופגיעות שאלמלא היא אולי לא הייתי סופגת אותם. והכל בסבלנות אמיתית ולא אנושית כמעט, וכל זה למענה.
אבל אחר כך אני מבינה שבלעדיה לא אוכל לחיות ולעולם לא אהיה שלמה עם עצמי. אולי אוכל להעמיד פנים במשך כמה זמן אבל העמדת הפנים הזו לא תחזיק מעמד זמן רב וסופה לקרוס. אני יודעת, אני בטוחה בכך.
אז אולי לכתוב בסתר? להסתיר את מי שאני באמת ולהעמיד פנים שאני אחרת? לא! אני גאה במה שאני ובמי שאני ואני לא מוכנה להתכחש, אפילו כלפי חוץ, לחלק הכל כך מיוחד ונפלא גם אם נורא באותה העת, באופי שלי, באישיות שלי ובעצמיותי.
אז גם אם אהיה לעד לבד ולנצח אהיה בודדה. בכל זאת, זה לא לגמרי כך. כי תמיד יש את אלה שיוקירו ויעריכו והם נמצאים בעולם במידה שווה פחות או יותר יחד עם אלה שלא אוהבים ולא מעריכים ופעמים רבות גם לועגים לאלה שכן.
ואני יודעת גם שאפילו אם כל העולם יעמוד בצד שכנגד, וגם אם כולם יצחקו וילעגו ויטיחו בי שפע עלבונות. אני יודעת שכל עוד יש לי את הכישרון הזה ואת הייחוד הזה ואת המהות הזו, אני בעצם לא לבד. ואם ארגיש בודדה עלי רק להשתמש בדמיון ולהמציא לי עולם משל עצמי. עולם נפלא שטוב לי ולשכמותי לחיות בו.
יהיו שיגידו שזו בריחה. אבל אני אומרת שזו התמודדות. ואם זו תהה הדרך האחרונה שנותרה לי, והברירה היחידה תהיה להמשיך או לפרוש, אני אבחר בה ולעולם לא אפרוש מהכתיבה או אנטוש אותה מאחור.
גם אם לנצח, אהיה בודדה במערכה...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-6 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת Command
את ממש לא לבד. בשום דבר.
אולי עוד לא מצאת את השותפים שלך, או עדיין לא הכרת אנשים שהתחברו את התכונות שלך, אבל את לא לבד. לעולם לא. אין מישהו שהוא לבד.
אז נכון, יש כאלה שלא יבינו אותך, ואולי יש קצת הרבה כאלה, אבל אל תניחי לעצמך לחשוב בגללם שזהו, אין עוד אף אחד שמבין.
אם הכתיבה שלך היא דרך ההתמודדות שלך - מעולה. זו דרך ממש מצויינת. אין לך מה להסתיר או להתבייש בה.
אז הנה, אם זו עוזר, אני אוהב את הכתיבה שלך. ואני חושב שכתיבה מהלב נכנסת אל הלב.
את לא לבד. באמת שלא.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-6 חודשים תודה רבה, באמת! פוליאנה :-)
לפעמים אני ממש מתוסכלת מהמשפחה שלי, אבל אני לפחות יודעת להוציא רגשות דרך הכתיבה.
זה עוזר ומרגיע אותי.
וגם התגובות הנפלאות שיש כאן על קטעים שכתבתי, זה ממש עוזר, באמת.
ו... התמודדתי עם המון מצבים ועשיתי את זה מתוך בדידות.
כי לפעמים חשבתי שאם כבר יש לי חברות טובות, למה להכביד עליהם בקטעים היותר קשים של חיי.
אבל האמת היא שחברות אמיתית נמדדת בזה שדווקא במשברים היותר קשים של החיים, אף פעם לא נוטשים אותך לבד.
ו... אני שמחה לומר שיש לי באמת חברות טובות כאן במציאות הזאת, ושמצאתי אנשים טובים שעוזרים לי כשקשה.
אז תודה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
