אחרי שלוש שנים היא נכנעה, 'אם כולם משפילים מבט בבושה, כדאי לבדוק' היא חשבה. תחילה הייתה זו הגננת בגן שהסבה את תשומת ליבה לדברים שמבחינתה של רבקה היו נראים רגילים לגמרי. הרי בכל אחד מהימים כשהיה מעט מתבלבל או מתעצבן, אושר היה מתיישב במקומו ומביט אל הרצפה במין מבט כבוי שכזה. שעות היה יושב כך ומסתכל בדיוק אל אותה נקודה ברצפה. "תראי איך הוא מקובע בדיוק אל אותה השגרה כל הזמן" הוסיפה הסייעת, "שחס וחלילה לא נפתיע אותו במשהו חדש" רטנה.
אבל את רבקה כל הדברים האלו בכלל לא הטרידו, כי היא ידעה שאושר הוא רק עניין של תפיסה וכזה הוא גם היה האושר שלה. מושלם יותר בכל כך הרבה מובנים מכל שתוכל העין לראות.
'וכשהוא שמח...' נזכרה רבקה בדרכה חזרה מהגן, 'כשהוא היה שמח כל הבית היה מתחמם, אפילו האורות הפכו בהירים יותר, מאהבה, הרגש היחיד שלא היה חסר לו ממנו אפילו פרור. וכשזה קרה, אז הוא היה מסובב את ידיו על ציריהן כה מהר עד כי נדמה היה לכולם שעוד מעט יתנתקו רגליו מהרצפה וגופו יתרומם באוויר למעוף. מן מראה כזה שהיה גורם גם לאלוהים לקנא'.
והיא אהבה אותו בשל כך. והוא אהב אותה. בלי גבול וסייג.
אבל הם המשיכו להציק. "משהו פשוט לא בסדר איתו" היו מתלחשים בסתר אפילו שהיא בעצמה הייתה שומעת הכל.
"זו הקשת הזו" לחשה הגננת לאחד האבות בגן ורבקה שמחה.
"הוא על הקצה של הקשת" חזר גם רופא הילדים על אותם הדברים והשפיל מבט מתנצל.
אבל היא לא הבינה למה הם כולם כל כך עצובים כשהיא בעצם שמחה. כי מבחינתה של רבקה, קשת יש רק בשמיים והיא יוצאת כשמגיעים הרגעים הנפלאים ביותר שיש לאלוהים להציע לבני האדם. אז היא המשיכה להתעקש שקשת זה טוב ושהקצה שלה זה המקום הקרוב ביותר שבני אדם יכולים לפגוש בו את אלוהים.
והוא רק ישב שם למעלה וחייך, כי בצלמו האושר נברא.
איי. וי אולוקיטה
www.olokita.co.il
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
