זה התחיל בדגדוג בגב כף הרגל. מיד אחר כך גירוד טורדני ונפיחות קלילה.
"איזה באסה" חשבתי לעצמי "התחילו יתושים".
טוב, מה עוד אפשר לעשות חוץ מלגרד. לשפשף עד שיוקל הגירוד. זה, ולארוב ליתוש. כי בפעם הבאה שהוא יגיע אני כבר אהיה מוכן לקראתו. ובמחי כף יד אחת בצמוד לאיבר אחר מגופי, אסיים את חייו.
אבל הוא לא הגיע. רק זבובים, הם והברחשים.
"איי" צעקתי, "הבן אלף שוב עקץ אותי".
"הלו הלו. אדוני, למה לקלל?" שאל אותי קול קטן מלמטה.
"אתה אל תתערב" אמרתי לזבוב, "דיברתי אל היתוש".
"אין כאן יתושים חביבי, רק אני ויעל".
"מי זו יעל?" שאלתי.
"עזוב. אל תשאל שאלות, שלא תשמע שקרים" הוא אמר.
"רגע" ביקשתי, "אם אין כאן יתושים אז מי עקץ אותי?"
"אני" הוא עונה ומחייך.
"זבובים לא עוקצים" אמרתי.
"באמת?" הוא שאל ועשה פרצוף של נעלב.
"איי" צעקתי כי המנייאק עקץ אותי שוב.
"אבל למה?" שאלתי.
"תגיד לי אתה. בן אדם משכיל שכמותך, אם היית אוכל חרא כל יום, לא היה נמאס לך קצת?"
"יש בזה משהו" אמרתי "אבל למה דווקא דם?".
"טעים" הוא ענה וזמזם בכנפיו.
"זהו? טעים? זה התירוץ?".
"כן אדוני. לא יותר מהעובדה שזה זמין וטעים, אם זה טוב ליתוש אז זה טוב גם לנו. וזה לא בגלל הכיבוש, וגם לא בשם אלפי החללים מבני מיני, לא בשל הרצון בנקמה ולא בגלל המרקם או הצבע. פשוט כי זה טעים" הוא אמר.
ואני רק מחאתי כפיים. כי הוא ריגש אותי. באמת, זבוב עם אג'נדה זה לא דבר שרואים כל יום.
אבל הוא כבר לא היה שם יותר ואת מחיאות הכפיים שלי ודאי לא שמע.
ואצלי על היד רק כתם קטן ואדום, שארית של אג'נדה.
"טוב נו, זה ירד עם קצת מים" חשבתי לעצמי, "לפחות זה לא חרא. רק דם, לא נורא".
איי.וי אולוקיטה
www.olokita.co.il
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
