פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 167 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-6 חודשים נקבע באסיפת קיבוץ I.V olokita
באותם ימים האידיאולוגיה אזלה כמעט לגמרי מאיתנו וכל מה שנשאר לנו לעשות, היה רק להעמיד פנים ולהרים את היד באסיפת הקיבוץ. פעם, מה שנקבע שם היה קדוש, היום אלו רק פרוטוקולים של מילים שפעם היו מוצדקות. כך או אחרת, בדיוק באותה אסיפה גם הוא הגיע אלינו. הצדקה למה שהיה פעם נכון, זיכרון סוציאלי להשביע את מצפונם של חברי הקיבוץ. ממש על חודו של קול, יד אחת יותר מידי שהונפה מעלה מעלה לחרוץ גורלות.
ראול היה ילד חוץ. נער שוליים ממשפחה מקולקלת. זהו, לא פחות ולא יותר. למען האמת ראול כבר לא היה ממש ילד וגם לא נער כשהגיע לקיבוץ, אלא איש מבוגר ומקריח בן שלושים ושתיים שמתנהג כנער, אשר מעולם לא רכש השכלה או מידה אחת של נימוס.
ראול הגיע אלינו הביתה באותו יום קייצי ונורא, "ככה קבעה אסיפת הקיבוץ" אמר בחיוך והביט לאבי היישר אל הלבן שבעיין. 'למה?' חשבתי לעצמי ומיד גם עניתי בהכנעה, 'קודם כל כי יש לנו חדר פנוי מאז שאחי עזב את הבית וגם בגלל שכולם בקיבוץ יודעים שמההורים שלי הם לא ישמעו אפילו תלונה אחת. כי ככה הם היו ההורים האלו שלי. שבעים מההחלטות של הרוב.
"כוסאומו הקיבוץ הזה" הוא ענה לאבא שלי כשזה שאל אותו איך הוא מרגיש עם המעבר לקיבוץ, "עם כל הכסף שיש לי בבנק אני יכול לקנות פה את כולכם. באתי לכאן בגלל האוויר והכוסיות שלכם. לא משום סיבה אחרת".
ואבא שלי הקיבוצניק הביישן הזה, מה הוא יודע לענות לבן אדם שכמעט הגיע לגיל שלו עצמו ומנבל את הפה כמו חוליגן. אז הוא שתק. בעצם שניהם שתקו ורק ישבו בסלון וצפו בטלוויזיה בזמן שאמא הוציאה את כל הכיבוד שהיה בארונות הבית.
"טפו על מכבי" צעק ראול וירק את קליפות הגרעינים על רצפת הסלון. ממש ליד הרגליים של אמא. אבל היא, רק הסתכלה בו במבט חודר, 'שיתבייש לו'. אך הוא לא התבייש בכלל. להפך, אפילו תקע בה מבט כאילו אומר "בואי עכשיו, אצלי או אצלך". אחר כך קם מהכורסא, תקע גרעפס והלך לחדר החדש שלו לישון.
אמא הביטה באבא והוא השפיל את עיניו. מספיק כאב לשניהם כשהיו צריכים לארוז ולאפסן במקלט של הקיבוץ את כל החפצים של אחי מהחדר שלו, דקה לפני שראול הגיע. אבל, למרות כל מה שעברו, שניהם עדיין שתקו, גם לראול וגם לקיבוץ הזה.
למחרת, הלכתי לבית הספר וראול נשאר בבית לבד. בקיבוץ טרם סידרו לו עבודה שמתאימה לכישוריו. כשחזרתי הביתה ראיתי שאמא יושבת שם על המדרכה והיא בוכה. ממש כמו באותו היום כשהודיעו לנו על אחי שעזב. אבל הפעם לא שאלתי למה היא בוכה. הספיקה לי פעם אחת לעשות את הטעות הזאת. אז נכנסתי הביתה וכלום לא נראה חריג כמו שקרה בפעם הקודמת שהיא בכתה ככה. וראול ישב בסלון בתחתונים וצופה בטלוויזיה, יורק על הרצפה ומקלל את מכבי, אפילו שזה היה בדיוק אותו שידור חוזר מאתמול. "בואי הנה ילדה" הוא קרא לי, "לא תתני נשיקה לאבאל'ה החדש שלך?"
אבל אני לא באתי, פשוט כי לא הבנתי מה האיש המוזר הזה רוצה ממני.
"בואי הנה כבר ותני לאבא שלך נשיקה" חזר ראול על דרישתו, אבל הפעם הוסיף צעקה בדבריו ואני רק משכתי באף והחנקתי את הדמעות. הנה, הוא כבר קם מהכורסא וכל השמוליק שלו בורח לו מהחריץ של התחתונים, שלקח בלי רשות ממגירת הלבנים של אבא. "בואי הנה כוסאמק" הוא אומר ותופס לי באוזן.
"אתה לא אבא שלי בכלל" ניסיתי לצעוק בחזרה וכל הבכי כבר בורח לי החוצה, "אתה סתם איש רע שגר בחדר של האח שלי". ראול צחק וכל הבטן השמנה שלו רעדה כמו גלים בים סוער. לאחר מכן הרצין ואמר כמפייס "בואי ילדה, בואי נבקש מאמא שתמזוג לנו גלידה ואחר כך נלך לעיר ונקנה לך כל מה שתרצי, כוסאומו הכסף".
ועד היום אני חושבת שאסיפת הקיבוץ היא בולשיט אחד גדול ושאם לראול לא היה כל כך הרבה כסף בבנק, כבר מזמן הייתי משכנעת את אמא שחייבים להחזיר את אבא הביתה.
ואם מתחשק לכם עוד סיפורים או אפילו לשבת לקרוא ספר טוב... פשוט כנסו לאתר:
http://www.olokita.co.il/
איי. וי אולוקיטה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
