כאשר אתה מדמיין שבמותך החיות והציפורים יטרפוך ויקרעו את גופתך, אתה מרחם על עצמך. אינך מנתק עצמך כראוי מהגופה הנטושה: אתה מזדהה עמה, ובהווה שנותר לך מזהם אותה ברגשותיך. אתה מביא את עצמך למרמור על העובדה שנולדת בן-מוות, לא רואה כי בהוויית המוות לא יהיה כל עצמי שיישאר בחיים ושיוכל להתאבל על המעבר, שלא יהיה כל עצמי שיביט מן הצד ויתבוסס בייסורים על הגופה שנקרע או נשרפה.
[..] במנוחת מיתתך, כל שכן, לנצח תהיה חופשי מכל כאב וסבל. אך אנו עמדנו לפני אפר גופתך, בפני המדורה הזועפת, ראינוך מתייפח בבכי מר. על כן צערנו יימשך לעד ולא יבוא יום שבו נטהר ממנו את ליבנו. היינו צריכים לשאול אותך לפני כן מה עצוב כל-כך בחזרה לשינה ומנוחה, עד כדי שמישהו ידאוב עליך ביגון עד סוף ימיו.
[תרגום מאנגלית וכותרת - שלי]
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה