זהירות, בקטע הבא ישנם תיאורי אלימות. אם יש חוקים בעניין, נא ליידע אותי...
______________________________________________________
אני עומד מול עצמי. אני בוחן את גופי העירום, העומד על ברכיו מול עיניי. מבטי עובר על הרגליים הארוכות מדי, על הגוף שפיתח כרס קטנה למרות שאני בקושי אוכל. על האוזניים. אוי, האוזניים. ומעל הכל, על הפרצוף הממושקף שמשלים תמונה של חוסר תועלת קיצוני. הפרצוף שמחזיר לי עכשיו מבט אטום וחסר רגשות, כמו תמיד. פעם ניסיתי להיראות כועס מול המראה, אבל הפרצוף בקושי השתנה. כאילו יש שם מספיק שרירים בשביל לפתוח את הפה, ואולי גם למצמץ. אני בוחן הכל לאט, ואז צועד צעד לאחור, ובוחן את הכל ביחד. הרגש מציף אותי בצורה מספקת.
אני פוסע שני צעדים מהירים, ומטיח את האגרופן בלסת שלי. הראש מוטח הצידה, אבל אני לא ממתין שהוא יחזור. עוד מכה, ועוד מכה, עד שאני מאבד שיווי משקל, והלסת הפגועה פוגעת ברצפה בקול מספק.
אני זורק את האגרופן, ומרים את הגוף בכתפיים. ואז אני זורק אותו רחוק ממני ככל האפשר. הגוף שלי פוגע ברצפה השחורה ומחליק עד שהוא פוגע בקיר. עכשיו הגוף מתחיל להתעורר. העיניים מביטות אליי, עכשיו מתחילים לראות בהן קצת פחד. לא שאכפת לי, אף פעם לא סבלתי אותן. אותן ואת הצבע הלא מוגדר שלהן. עכשיו יש משהו מתכתי ביד שלי. אני מחליט שזה יהיה פטיש.
ריצה קצרה לשם התנופה, ומכה מעבר לכתף. הפעם הגוף ייקח את המכה. ראש הפטיש חודר לצלעות בקול שבירה מחליא ומבורך. אני שולף אותו משם בכוח, פיסות עצם קטנות נדבקו אליו.
עכשיו אני כבר נכנס ממש לקצב. המתכת ביד שלי משתנה במהירות, יוצאת מהגוף כדבר אחד, נכנסת כאחר. פעם סכין, פעם מוט. פעם אחת אפילו מחבת, כמו בסצנה ההיא מ׳פלונטר׳ של דיסני. היא עושה גומה חמודה בגולגולת שלי. חמוד, לא?
כשהכל נגמר, אני מביט שבע רצון בעבודת כפי. לא נשאר איבר אחד שלם עכשיו בגוף הזה, ריסקתי אותו כמעט לגמרי. מלא בחתכים, גדמים ופינות מוזרות שלא אמורות להיות. הראש ספג את רוב הנזק הפעם, הוא מעוך לגמרי. אחת העיניים התפוצצה מתישהו במתקפה שלי. השנייה התגלגלה החוצה שלמה. קול.
עשיתי את זה בעבר. דקרתי את הגוף הזה, שרפתי אותו, צלבתי אותו כמה פעמים טובות. קברתי, המסתי בחומצה, מסמרתי בו ארגז כלים שלם, ואז גם את הפטיש, המברג ומפתח הצינורות. עשיתי את כל זה.
״ ואתה עדיין חוזר! חתיכת מנוול שכמוך! אני שונא אותך, שונא אותך, שונא אותך! גרמת לי רק נזק מהרגע שקיבלתי אותך! אתה חסר תועלת, אתה ביישן מדי, חסר רגשות, גוש מטומטם של בשר רופס! מגיע לך למות עוד מאתיים פעמים! מגיע לך למות! מגיע לך למות!״
אני מתחיל להכות שוב, הפעם בידיים חשופות. הן לא עושות כל כך הרבה נזק. כאילו אין בהן כל כך כוח הפעם. אני מכה ומכה את הגוף, עד שרני לא יכול יותר. חולשה משתלטת עלי. אני רובץ לידו, גוש שני של אומללות.
ואז הוא עונה לי. דרך פה מרוסק, מיתרי קול ספוגי דם ולשון קצוצת- קצה, הוא עונה לי. הוא אומר,
״אתה לא באמת מאמין לזה. אתה לא חושב שמגיע לי למות. אחרת, למה אתה ממשיך לזמן אותי לכאן שוב ושוב?״
______________________________________________________
אני עומד מול עצמי. אני בוחן את גופי העירום, העומד על ברכיו מול עיניי. מבטי עובר על הרגליים הארוכות מדי, על הגוף שפיתח כרס קטנה למרות שאני בקושי אוכל. על האוזניים. אוי, האוזניים. ומעל הכל, על הפרצוף הממושקף שמשלים תמונה של חוסר תועלת קיצוני. הפרצוף שמחזיר לי עכשיו מבט אטום וחסר רגשות, כמו תמיד. פעם ניסיתי להיראות כועס מול המראה, אבל הפרצוף בקושי השתנה. כאילו יש שם מספיק שרירים בשביל לפתוח את הפה, ואולי גם למצמץ. אני בוחן הכל לאט, ואז צועד צעד לאחור, ובוחן את הכל ביחד. הרגש מציף אותי בצורה מספקת.
אני פוסע שני צעדים מהירים, ומטיח את האגרופן בלסת שלי. הראש מוטח הצידה, אבל אני לא ממתין שהוא יחזור. עוד מכה, ועוד מכה, עד שאני מאבד שיווי משקל, והלסת הפגועה פוגעת ברצפה בקול מספק.
אני זורק את האגרופן, ומרים את הגוף בכתפיים. ואז אני זורק אותו רחוק ממני ככל האפשר. הגוף שלי פוגע ברצפה השחורה ומחליק עד שהוא פוגע בקיר. עכשיו הגוף מתחיל להתעורר. העיניים מביטות אליי, עכשיו מתחילים לראות בהן קצת פחד. לא שאכפת לי, אף פעם לא סבלתי אותן. אותן ואת הצבע הלא מוגדר שלהן. עכשיו יש משהו מתכתי ביד שלי. אני מחליט שזה יהיה פטיש.
ריצה קצרה לשם התנופה, ומכה מעבר לכתף. הפעם הגוף ייקח את המכה. ראש הפטיש חודר לצלעות בקול שבירה מחליא ומבורך. אני שולף אותו משם בכוח, פיסות עצם קטנות נדבקו אליו.
עכשיו אני כבר נכנס ממש לקצב. המתכת ביד שלי משתנה במהירות, יוצאת מהגוף כדבר אחד, נכנסת כאחר. פעם סכין, פעם מוט. פעם אחת אפילו מחבת, כמו בסצנה ההיא מ׳פלונטר׳ של דיסני. היא עושה גומה חמודה בגולגולת שלי. חמוד, לא?
כשהכל נגמר, אני מביט שבע רצון בעבודת כפי. לא נשאר איבר אחד שלם עכשיו בגוף הזה, ריסקתי אותו כמעט לגמרי. מלא בחתכים, גדמים ופינות מוזרות שלא אמורות להיות. הראש ספג את רוב הנזק הפעם, הוא מעוך לגמרי. אחת העיניים התפוצצה מתישהו במתקפה שלי. השנייה התגלגלה החוצה שלמה. קול.
עשיתי את זה בעבר. דקרתי את הגוף הזה, שרפתי אותו, צלבתי אותו כמה פעמים טובות. קברתי, המסתי בחומצה, מסמרתי בו ארגז כלים שלם, ואז גם את הפטיש, המברג ומפתח הצינורות. עשיתי את כל זה.
״ ואתה עדיין חוזר! חתיכת מנוול שכמוך! אני שונא אותך, שונא אותך, שונא אותך! גרמת לי רק נזק מהרגע שקיבלתי אותך! אתה חסר תועלת, אתה ביישן מדי, חסר רגשות, גוש מטומטם של בשר רופס! מגיע לך למות עוד מאתיים פעמים! מגיע לך למות! מגיע לך למות!״
אני מתחיל להכות שוב, הפעם בידיים חשופות. הן לא עושות כל כך הרבה נזק. כאילו אין בהן כל כך כוח הפעם. אני מכה ומכה את הגוף, עד שרני לא יכול יותר. חולשה משתלטת עלי. אני רובץ לידו, גוש שני של אומללות.
ואז הוא עונה לי. דרך פה מרוסק, מיתרי קול ספוגי דם ולשון קצוצת- קצה, הוא עונה לי. הוא אומר,
״אתה לא באמת מאמין לזה. אתה לא חושב שמגיע לי למות. אחרת, למה אתה ממשיך לזמן אותי לכאן שוב ושוב?״