לפעמים אנו נבהלים מהשתקפותינו, או מהצל של עצמינו, די מבדר, לא כן? נאמר שהאדם הוא האויב הכי גדול של עצמו. הדחף לעשות משהו פסול נמצא בכל אחד מאיתנו, כמו מחלה אשר עברה בתורשה ולא מרפה. השאלה "מה אם" כל הזמן אוכלת אותנו מבפנים. הרצון לחזור אחורה ולשנות כמה דברים - "לתקן". אמנם זה בלתי אפשרי, אבל זה די נוח להפוך את החיים למדע בדיוני, לפחות לכמה רגעים... אתה יודע מה נכון, אבל הדחף לעשות את ההפך, 'ללכת נגד הזרם', הוא זה שגורם לנו להיות האויבים הכי גדולים שלנו. לכל אחד ניתן כושר חשיבה, 'לחזות' דברים מראש ולפעול בהתאם לנסיבות, אבל זה לא מונע מאיתנו לפגוע בעצמינו מספר פעמים נוספות, כמזוחיסט שמכור לכאב, או נרקומן הזקוק למנה נוספת. משום מה, הצורך 'במנה' נוספת כל הזמן נמצא ולוחש "תעשה". אתה מוצא את עצמך בסכסוך עם עצמך, בונה דיאלוג ורשימת שכנועים של למה לא כדאי להזריק מנת כאב נוספת, בזמן שבפנים נמצא הפחד להפסיד, להפסיד לחבר-אויב נוסף - רגש. ואז, אתה מוצא את עצמך בלילות, כאשר הגיע הזמן לנוח, חושב וקודח בראשך את השאלה שמונעת ממך שינה מתוקה:"ומה אם"?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
