פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 9 שנים ו-5 חודשים הטעייה מכוונת? אחיזת עיניים? עוד על ספרה של שלי אלקיים "כשהנחש והעכבר נפגשו לראשונה" / מאת: משה מאלר משה

  הטעייה מכוונת, אחיזת עיניים או רשעות לשמה ?
  בעקבות ספרה של שלי אלקיים / משה מאלר
  
  הטעייה מכוונת, אחיזת עיניים או רשעות לשמה ? כך שואל אני את עצמי, כל אימת שאני נתקל בביטוי "הסכסוך הישראלי-ערבי". אין ספק שמקורו של הביטוי בכתיבה פרו-ערבית ושמאלנית, משום שהביטוי מציג את היהודים והערבים כצדדים שאשמתם שווה, והסכסוך ביניהם דומה לסכסוך שבין האנגלים לצרפתים, או בין הצרפתים לגרמנים. ולא היא. אין כאן שני צדדים שאשמתם שווה. יש כאן תוקף ונתקף.
  
  ידידי המשורר, עזריהו יוספי, אחוז התלהבות מספרה של שלי אלקיים, "כשהנחש והעכבר נפגשו לראשונה". [ספר [שיר] ילדים זה, שנכתב על-ידי שלי אלקיים ופורסם לראשונה בשנת 1986, מתאר מיפגש בין נחש ועכבר, המשחקים יחד בהתרגשות ובסקרנות הדדית ביער. בהגיען הביתה הן מגלות שנפגשו לא רק זו עם זו אלא גם עם עומס סטריאוטיפים שאיננו מאפשר את מימושה של הידידות בפגישה הבאה. כוחה היצירה נובע מן המתח שבין המשיכה הטבעית של ילדים אל מפגש עם ילדים אחרים מגזע או מין או רקע תרבותי שונה ובין הסטריאוטיפים הנערמים על ידי הורים וסביבה חברתית.] הוא משווה את המשל בו משתמשת אלקיים לחזון אחרית-הימים שכתב הנביא : "וגר זאב עם כבש" (ישעיה יא, ו.). המסר המובע בשירה של אלקיים – עצום. הקריאה להימנע מגזענות ומדעות קדומות כלפי כל השונה ממך – עולה בבירור מכל שורה בשיר. ברם, השימוש בדימוי של נחש ועכבר שגוי, לטעמי. הנחש והעכבר אינם שני צדדים "מסוכסכים". אין "סכסוך נחשי-עכברי", כשם שאין "סכסוך ישראלי-ערבי". יש לפנינו תוקף ונתקף, ואם קיים סיכוי שהצד התוקפן יחדל אי-פעם מתוקפנותו, כי אז אין סכסוך והכל בא על מקומו בשלום. הניתן לומר שהשמדתם של היהודים בידי הגרמנים הנאצים היתה "סכסוך" ? כלום היו כאן שני צדדים ל"סכסוך"? הנשקפת לנחש סכנה כלשהי מן העכבר? לכשנדייק היטב בלשון הנביא, "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ", נבחין שהמלה 'וגר' מתייחסת לזאב, והמלה 'ירבץ' מתייחסת לנמר. שני אלו, התוקפנים, הטורפנים, הם אשר יצטרכו ללמוד, לקראת ימות המשיח, לחיות עם הכבש ועם הגדי, בשלום, ולא להיפך. הנביא אינו צריך להבטיחנו שהכבש יגור עם הזאב, ואף לא שהגדי ירבץ עם הנמר, שהרי שתי בהמות תמימות אלו – שוחרות שלום הן מטבען. לא הן שצריכות לשנות דרכן.
  המתבונן ומעיין בהיסטוריה של ארץ ישראל במאה וחמישים השנים האחרונות לא יתקשה לגלות מי הוא הזאב ומי הכבש. מי התוקף ומי הנתקף. מי הוא הצד הצמא לדם, ומי הוא שפניו לשלום. הקשר בין עם ישראל לארצו, קשר של מאות שנים, הינו עובדה שאיננה ניתנת להכחשה. [עיין : "אדמת מריבה", ספרו של שמואל כץ, מי שהיה יועץ ראש-הממשלה להסברת חוץ בתקופת שלטונו של מנחם בגין. כץ מיטיב להציג בספרו את העובדות ההיסטוריות בנוגע לזיקת הצדדים לארץ ישראל ואת נסיונותיהם של אויבי עם ישראל לנשלו מארצו.] גם אם נקבל, לצורך דיון תיאורטי, את הטיעון הערבי לפיו היתה הארץ ריקה ושוממה מאז חורבן בית המקדש השני וגלות רומא, עובדה שאינה נכונה משום שמעולם לא פסק הישוב היהודי בארץ ישראל, גם בתקופות בהן הוא היה דל, מִסְפָּרִית, ועל כן התירו לעצמם שבטים ערביים נודדים להתנחל בשטחים מסויימים בארץ ריקה זו, הרי שאם זה אכן כך, זכותם של היהודים, עולי העליות הראשונות והשניות, שנמלטו ממוראות הרדיפות באירופה, להתיישב בשטחים הריקים שבארץ זו, שלא פותחה מעולם בידי יושביה הערבים. אלו, האחרונים, לא טרחו להשקיע ב"פלשתין" השקעה מינימלית כלשהי, ורק משעה שהלכה שיבת היהודים לארצם וגברה, נתעוררו הללו להרים קול מחאה, ולא מחאה מילולית בלבד כי אם פוגרומים ושחיטות של ממש. פרעות תרפ"ט, טבח יהודי ירושלים, חברון וצפת, לא היו "סכסוך ישראלי-ערבי", כשם שטבח תלמידי בית הספר במעלות לא היה "סכסוך", וכשם ששחיטתם של ילדי פוגל לא היתה "סכסוך".
  
  
  טוב היתה עושה שלי אלקיים אילו בחרה, לצורך מאבקה כנגד תופעת הגזענות והדעות הקדומות, בעלי חיים הנגועים שניהם בנגע התוקפנות. ניתן היה לבחור בפיל וקרנף, בגורילה ואורנג-אוטנג, בעכבר בית ועכבר שדה. בדוגמאות מעין אלו היה מתחדד המסר לפיו אין מדובר בתוקף ונתקף כי אם בשני צדדים למאבק זהה, בשניים שתרומתם למאבק – או אשמתם – זהה.
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.