פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 275 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-5 חודשים "בני חזר מסוייט" - מאת: משה מאלר משה
בְּנִי חָזַר מְסוּיָיט – מאת: משה מאלר
(מתוך ספרו האוטוביוגרפי "אחיה ואספר")
התוודעתי לראשונה לדמותו של יאיר מתוך כתבה באחד מ'מוספי' העיתונים של שבת שהיו בבית הורי. בהיותי כבן ארבע עשרה. היה זה מאמר שנכתב לרגל יום-השנה להירצחו, והיתה זו לי הפעם הראשונה בה נזדמן לי להתוודע לאישיותו. התעניינותי ניעורה, ומשעה שמתעוררת בי הסקרנות לדעת משהו שהוסתר מפניי, הולכת זו וגוברת. התחלתי לאסוף מפה ומשם קטעי עיתונות וכתבות אודות "יאיר", וריכזתי אותן בדפדפת, שהלכה ותפחה לכדי אוסף שלם, 'עבודה' משלי. אהבתי את סיפורי הגבורה שהיו קשורים למסירות נפש ולמות גיבורים [שוב: נושא המוות. מעניין מדוע]. הלכתי לספריה העירונית, חיפשתי ספרים הקשורים בלח"י וביאיר והעתקתי קטעי מאמרים. כששאלתי את הוריי היכן אוכל עוד להשיג חומר אודות "יאיר", יעצו לי לכתוב מכתב לבנו, יאיר שטרן, שהיה שדרן רדיו וטלויזיה. את המכתב שלחתי אליו על פי הכתובת של רשות השידור, ולהפתעתי גם זכיתי לתשובה. אולם כתבתי לו שאני תלמיד בית ספר תיכון המתעניין בנושא של אביו, וביקשתי חומר. הוא היפנה אותי לספרו של יעקב בנאי, "חיילים אלמונים" – ספר מבצעי לח"י, ולספרו של ג'רלד פרנק, "המעש" (אודות שני ה'אליהו', אליהו חכים ואליהו בית-צורי). שני הספרים הללו לא היו בהישג ידי, ולא הצלחתי למוצאם, לא בספרייה ולא בחנויות הספרים. רק ימים נודע לי שספרים מעין אלו נחשבו אז ל"מַחְתַּרְתִּיִים", והגם שלא הוצאו לחלוטין אל מחוץ לחוק, לא ראו אז השלטונות בעין יפה את כל הקשור למחתרות האצ"ל והלח"י. באותם ימים לא העלה איש בדעתו שניתן יהיה להקים, אי פעם, מוזיאון לח"י או מוזיאון אצ"ל. השלטון בארץ היה אז בידי "המערך", מפלגת העבודה, שראשיה רדפו עד חורמה את אנשי "חירות", אנשיו של מנחם בגין (רשימת גח"ל, שנקראה אחר כך מח"ל, ולאחר מכן 'ליכוד') ואת כל הקשור בנושא המחתרות וארץ ישראל השלימה.
גם במשרד החינוך, שכפוף כמובן לאידיאולוגיה ההשקפתית שמנהיגה הממשלה השלטת, לא ראו בעין יפה את לימוד נושא המחתרות, ובספרי הלימוד בהם למדנו בבית הספר היסודי לא הוזכרו שמותיהם של אישים "ימניים" כדוגמת זאב ז'בוטינסקי, דוד רזיאל, אברהם שטרן או מנחם בגין. כל נושא המחתרות כאילו לא היה קיים אז כלל, במערכת החינוך. ברם, בבית הספר "הריאלי" היו, כך נראה, מורים בעלי אוריינטציה ימנית חזקה, ועובדה היא שבאחד הטיולים השנתיים שנערכו לתלמידי כתתנו ביקרנו בכלא עכו, שם כלאו הבריטים את אסירי המחתרות ושם גם ניתלו רבים מהם, בחבל הגרדום. נדהמתי לגלות, כרבים מחבריי, שאתר הנצחה זה, שהיה בעצם מוזיאון הגבורה של האצ"ל, שָׁכַן בתוככי בית החולים הפסיכיאטרי. התברר, שבהוראת משרד-הבריאות של אותן שנים, שנות מפלגת העבודה, שוכן "בית המשוגעים" בכלא אסירי המחתרות. הללו, גיבורי האצ"ל והלח"י, נחשבו כמשוגעים בעיני דוד בן-גוריון, לפיכך היה זה אך טבעי בעבור השלטונות, למקם את מאושפזי-הנפש בתוך אתר הנצחה לגיבורים.
הספר היחיד שעלה בידי להשיג אז אודות הלח"י היה קובץ עיתוני הלח"י המחתרתיים. בחנות הספרים שהיתה מול "אספרסו קלרה", ברחוב אבן גבירול בתל-אביב, רכשתי לי, בדמי הכיס שחסכתים פרוטה לפרוטה, את הלקט הזה, שאמנם לא היה ספר קריאה מרתק במיוחד, אך חיבבתיו ושמרתי עליו שמירה יתירה. ברם, כלל הוא שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו (קהלת רבה פ"א א, יג.), ואותם ספרים עליהם המליץ לי יאיר שטרן, שמורים היו בזכרוני במשך שנים כ"מבוקשים", ולאחרונה עלה בידי להשיגם.
מורָה למתמטיקה היתה בבית ספרנו, 'הריאלי', בכיתה ו', ושמה היה: המורה אלקה. אותה מורה, מורה מקצועית היתה, ודומה היה ששום דבר פרט לחשבון אינו מעניין אותה. לא ידעתי עד כמה היא היתה בעלת רגש. יום אחד, היה זה בתאריך שנקבע כיום הזכרון לחללי צה"ל, כאשר היו מתקיימים בבית ספרנו בכל שנה ושנה טקסי אזכרה לבוגרים שנהרגו, סיפרה לנו המורה אלקה את סיפורם של שני ה'אליהו', אליהו חכים הי"ד ואליהו בית-צורי הי"ד, אשר שניהם היו בוגרי בית הספר 'הריאלי' בתקופת המחתרות. שני ה'אליהו' נסעו בשליחות המחתרת להתנקש בחייו של הלורד הבריטי מויין, שהיה השגריר במצרים. הם אכן הצליחו להתנקש בו, אך הדבר עלה להם בחייהם : הם נתפסו, ונידונו למוות בתלייה על ידי בית הדין הצבאי הבריטי בקהיר.
רושם עז עשה עליי תא הגרדום שראיתי בכלא זה. מעניין הוא, שאיש מההורים לא ראה בכך, בביקור בכלא עכו ובתא-הנידונים-למוות, מעשה אנטי-חינוכי או פעולה העלולה להמיט "טראומה" על התלמידים. לא הגיעו תלונות כנגד המורים שאירגנו טיול זה. נזכרתי בכך כאשר לימים לקחתי את תלמידיי, בתלמוד התורה "שתילי זיתים" בירושלים, לביקור במוזיאון אסירי המחתרות שבירושלים, ומישהו מההורים מיהר להתקשר למנהל בית ספרי ולהתלונן אודותיי, לשאול אם מקובל עליו שמחנך כיתה יעשה מעשה כל כך אנטי חינוכי ויטיל מורא ופחד על תלמידיו. "בְּנִי", כך טען אותו אב, "חזר מְסוּיָיט מהביקור בתא הגרדום. איך אתם מתירים למורה לקחת תלמידים רכים למקומות כאלו ?" הקשה אותו אב. בי, כמחנך, פגעה יותר מכל העובדה שהאב ההוא התקשר אל המנהל, ולא אליי, וכך לא איפשר לי להסביר, לספר, לתאר, מה רבה התועלת החינוכית והערכית לילדי ישראל מביקור במקומות "כאלו". מעבר לכך, נפגעתי עמוקות מהעובדה שהמנהל לא העניק לי את הגיבוי שהיה עליו להעניק, לא אמר לאותו אב : "סומך אני על המורה של בית ספרנו שיודע הוא את מלאכת החינוך, ומבין הוא את אשר הוא עושה, לא אתערב בענייניו, ואתה, אם רצונך – פנה אליו ישירות, לא אליי, ושאל אותו למניעיו". לא כך היתה תגובתו. במקום לתמוך בי, העמידני המנהל על "טעותי" החינוכית, והורה לי להימנע מ"לפתוח חזית עם הורים".
הורים התלוננו, אגב, גם על ביקור שערכתי לתלמידיי במוזיאון השואה, "יד ושם", בירושלים. גם במקרה הזה לא זכיתי לגיבוי ולתמיכה מצד הנהלת בית הספר, אלא לקיתונות של ביקורת, ישירה ועקיפה. תופעה זו, של עודף ביקורת כלפי המורים, והגנת-יתר (מלאכותית וצבועה, כמובן) על הילדים, מצד ההורים, לא היתה קיימת בשנים עברו. לא סומכים עוד על הילד, אין נותנים בו אמון שהוא מסוגל. אפילו מעשה פשוט כחציית כביש במעבר חצייה לא מתירים לילדים עד גיל אחת-עשרה, דבר שלא היה כמותו עד לפני כמה שנים. בדרך זו הופכים את הילד לתלותי, לחסר ביטחון, ולבלתי עצמאי לחלוטין. הוריי, שהיו שניהם אנשי חינוך, נהגו לסמוך עליי ועל אחי ואחיותיי, כמעט בכל דבר, וכך תרמו רבות לבטחוננו העצמי, להרגשת העצמאות שלנו, ובוודאי גם לחוסננו הנפשי. מעציב לראות, אפוא, שכמה וכמה מהוריהם של תלמידיי – אשר לא מנעו מבניהם לצפות במחזות מזעזעים של אלימות בבית, פיזית ומילולית, בין ההורים לבין עצמם, ובינם לבין בניהם, ולא מנעו מבניהם לצפות בסרטי וידאו המשופעים באלימות – קפצו כנשוכי נחש כאשר שמעו מפי בנם על "סיוטיו" לאחר ביקור במוזיאון אסירי המחתרות או ב"יד ושם"...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה