פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 155 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-5 חודשים האמנם "עלובי" החיים? - על ספרו של ויקטור הוגו - מאת: משה מאלר משה
רשימות והרהורים לאור "עלובי החיים" של ויקטור הוגו
מאת: משה מאלר
[א]
רבות נכתב אודות יצירתו המונומנטלית הכבירה של ויקטור הוגו, "עלובי החיים". דומה, שלא ניתן להוסיף עוד דבר על הדמות המופלאה כל כך של גיבור הסיפור, ז'ן ולז'ן. בשורות הבאות אתמקד בשתיים מן הדמויות ביצירה, וביחסים המורכבים שביניהן. כוונתי למריוס, ארוסה של קוזט, וסבו הישיש לוק-אספרי ז'ילנורמן. אהבת הסב לנכדו משורטטת ביצירה ביד אמן באופן שקשה למצוא לו מתחרים. הישיש, האוהב את נכדו ומעריצו הערצה עזה, מתקשה להביע את אהבתו לנכד במילים ובמעשים, ומגלה כלפיו התנגדות קשוחה עד אימה. מריוס הצעיר, המתבגר, אינו קולט שהמסרים הקשורים והמחמירים של סבו כלפיו מביעים את אהבתו שלא ניתנת להבעה באופן מילולי, והוא הולך ומתרחק מהסב על רקע של דעות פוליטיות ותוך כדי הערצתו הגוברת והולכת לאביו המנוח, אותו לא זכה להכיר אולם נחשף לדמותו מעט מעט. הקולונל המתבודד מוורנון מתגלה לבנו כגיבור לאומי, ומריוס סוגד לאביו תוך בוז לסבו המעריץ אותו. כה נפלאים הם תיאוריו של הוגו בספר זה, עד שגם מי שעולם הספרות אינו מוכר לו, נכבש בקריאת ספר המופת הזה.
[ב]
הקרבה עצמית, דחיית ה'אני' ומסירת נפש נוסח ז'ן ולז'ן
גיבורו של ויקטור הוגו, הלא הוא ז'ן ולז'ן, מתגלה, פעם אחר פעם, לאורכו של כל הסיפור כולו, כמי שכובש את רצונותיו האישיים, מדחיק את רצונותיו-שלו, ונותן את כל עצמו, רכושו, מאווייו ואף מסכן את חייו - למען האחר.
ויקטור הוגו לא נתכוון, מן הסתם, לרעיונות היהודיים כל כך השזורים בספרו, כי אם לעיקרון הנוצרי נוסח ישו, המובא בברית החדשה: כשמכה אותך שונאך על לחיך האחת, הושט לו את לחיך השנית. ואף על פי כן, מבלי משים כנראה, מתגלים יסודות היהדות דווקא בספרו של הוגו.
לשיאים של ויתור והקרבה עצמית מתעלה ז'ן ולז'ן בפרק העוסק בפרשת שמתייה. ז'ן ולז'ן, היודע שהמשטרה דולקת אחריו לכולאו במאסר למשך כל ימיו בעוון גניבת לחם שגנב מתוך רעב, מגלה לתדהמתו שאדם אחר - נבער מדעת בשם שמתייה - נחשד על ידי המשטרה כז'ן ולז'ן, ומועמד למשפט, בעוון גניבת תפוחי עץ ירוקים מגינה פרטית. כל חשדה של המשטרה מבוסס על לא-כלום: בהנחה שאותו שמתייה שיבש את שמו מ-ז'ן מתייה לשן מתייה, נשלחים שלושה אסירים ותיקים מכלא טולון לזהות את הנאשם, והם מוצאים אותו אשם אך ורק משום שהוא דומה, בעיניהם, לחברם-לכלא ז'ן ולז'ן.
גיבור סיפורנו, שמכהן באותה עת כראש העיר הנכבד של דינייה, ואף שינה את שמו לאדון מדלן, אהוד ונערץ בפי כל, מתייצב בבית המשפט תוך סיכון עצמי במובהק, ובראותו שהשופטים חורצים את גזר דינו של שמתייה החף-מפשע, מגלה לציבור ההמום שהוא-הוא ז'ן ולז'ן, ושעל השופטים לשחרר לאלתר את שמתייה.
ביד אמן מיטיב הוגו לתאר בפרק מקסים ומרגש זה את לבטיו של גיבורו, רצוא ושוב, מהכא להתם, תוך שהוא לעיתים מייסר את עצמו ולעיתים נמשך אחר יצר ההתעלמות מהזולת, כשהסוף הטוב הוא המכריע.
כך עושה ז'ן ולז'ן גם בפרשת העגלון הזקן פולשוון, שנרמס תחת עגלתו, ובעוד יריבו המושבע ז'בר נועץ בו את עיני הנץ שלו, מתכופף ז'ן ולז'ן, בכוחותיו הגופניים האדירים, ומחלץ מן הבוץ את הזקן, תוך שהוא בעצם מפליל בכך את עצמו לעיניו של מפקח המשטרה ז'בר.
ואם לא די בכך, הרי ז'ן ולז'ן ממשיך ומקריב את טובת עצמו - בנוסח מורו ורבו ההגמון מדינייה המנוח - לטובת מריוס הצעיר. לכאורה, אמור היה ז'ן ולז'ן לשטום את מריוס המציע אירוסין לקוזט הצעירה. אותה נפש עדינה ורכה, קוזט היתומה, אשר במשך שנים אומצה על ידי ז'ן ולז'ן אשר לקחה לו כבת ובה השקיע את כל חייו, לחנכה, לטפחה, לגדלה וליתן לה את כל אשר לו. אף על פי כן, בראות ז'ן ולז'ן את עתידה ואושרה של קוזט הצעירה לצידו של מריוס, בו היא בוחרת, מקריב האומלל את שארית חייו, מעדיף להישאר בבדידותו ובגלמודיותו, תוך שהוא מסכן את חייו ומציל את מריוס הפצוע מביבי השופכין של פאריס התחתית. בפרק עוצר נשימה אודות מירדף ובריחה, נושא ז'ן ולז'ן על גבו את מריוס הגוסס להביאו אל בית סבו ז'ילנורמן, ומציל בכך את חייו. הוא שומר את זהותו בסוד, על מנת שלא לקבל שכר ואף לא מילה טובה של הערכה או שבח, וכך הוא מצליח לשמר את כל מעשיו הטובים 'לשם שמים'.
[ג]
גיבור ואנטי גיבור – הטוב מול הרע ביצירתו של הוגו
הניגודיות בין האור והחושך, בין הטוב והרע, בין החמלה והאכזריות, שזורה כחוט השני לכל אורכה של היצירה. עוד בטרם "הופעתו" של ז'בר כדמות מפתח בעלילה, נתקל ז'ן ולז'ן בדמויות שונות שהניגודיות המוקצנת מאפיינת אותן בהבלטה: ז'ן ולז'ן נתקל כאסיר משוחרר בסירוב, בטריקת דלת, בהפניית עורף, בהתעלמות ובבוז וגנאי של תושבי העיירה דינייה, שאינם מגלים כלפיו חמלה אף לא בהגשת כוס מים, ממש כאנשי סדום ועמורה. לעומת אנשי עירו בולטת דמותו הנשגבה של ההגמון הישיש, אשר לא זו בלבד שמאיר פנים לז'ן ולז'ן הרעב וחסר הבית בהציעו לו ארוחה חמה ומיטה מוצעת בביתו אלא אף מחלצו ברוב חוכמה מיד השוטרים שתפסוהו בגניבת כלי הכסף ומצהיר באוזניהם שהוא עצמו נתנם במתנה לאורחו. טוב לבו של ההגמון מכה בתדהמה גמורה את ז'ן ולז'ן אשר חיי הכלא כבר החלו לתת בו אותותיהם הגסים, ואף הרבה מעבר לכך: מחולל מהפכה של ממש בתוככי נפשו של האומלל הבודד ומביאו לשינוי מן הקצה אל הקצה בכל רבדי אישיותו.
ז'בר, מפקח המשטרה הרודף אחר ז'ן ולז'ן לאורך כל העלילה כולה, אינו אדם רע במהותו, אך הוא מייצג את כל הרוע שבעולם. ז'בר הינו קרבן הנסיבות באשר ילדותו נעשקה ממנו, והוא צמח להיות טכנוקרט במלוא מובן המילה. טכנוקרט, איש משטרה, הדבק בחוקים הכתובים ובצווים השרירותיים, איש הראש הקטן, ללא גמישות מחשבתית, אינו מכיר את המושג 'לפנים משורת הדין' ובוודאי שאינו מכיר את מושג הרחמים והחמלה. הרחמים והחמלה נתפשים בעיניו כחולשתו של הגיבור. גיבור, אליבא דז'בר, מחוייב להקפיד על הנהלים וההוראות ולא לגלות כל סימן של רחמים. "הנני רק מבצע פקודות הממונים עליי". המושג היהודי כל כך – "מחילה, סליחה, כפרה" – או 'חנינה', כפי שגם החוק מכיר בו – כלל אינו קיים בעולמו של ז'בר. פעם פושע, תמיד פושע. משעה שמעדת, מרגע שמעלת באמון, שוב אינך ראוי עוד להזדמנות נוספת. מי שפעם נדון להיכלא או נמצא אשם, רובץ עליו האשם כל ימיו ככתם בל יימחה. איש עקרונות הוא, ז'בר, ובזאת מתמצה הרוע שבו, כרוע הלב של אנשי סדום בהקפידם על הכללים, על המשמעת ועל ה"חוק" האוסר הכנסת אורחים, גם כשמדובר בזקן רעב וחסר בית. אין מקום ליוצאים מן הכלל.
לעומת ז'בר, גם האחות סמפליס היא אשת עקרונות המקפידה על כללי המוסר, היושר והטוהר. מעולם לא הוציאה מפיה דבר שקר. ואף על פי כן, בשעה שהצלתו של ז'ן ולז'ן לנגד עיניה, הריהי מקריבה את עקרונות היושר שלה לטובת נאמנותה לעקרון אחר, חשוב לא פחות: הצלת חיי אדם, עמידה לצידו של נרדף, ורחמים על אומלל. כשז'בר חוקר אותה אם הבחינה בז'ן ולז'ן המסתתר, הריהי משקרת פעם אחר פעם ומצילה את חייו.
לעומת דמותה של האחות סמפליס, סמל האצילות וטוב הלב, ישנן דמויות נשיות אחרות המייצגות את ההיפך הגמור: הזקנה המרושעת ויקטורנין, העובדת במפעל לצד פנטין, ורצה להלשין ולרכל אודותיה שהיא "מתכתבת". בדומה לאותה ויקטורנין ישנה גם שוערת הבית הזקנה בחורבת גורבו, העוקבת ללא הרף אחר הדייר המסתורי שמצא מקלט בבית הדירות שהיא משכירה, ועל אף שהדייר משלם לה את שכרה בקביעות, אינה מהססת להלשין עליו בפני מפקח המשטרה ז'בר.
ואולם הרוע האמיתי, שיאו של האופל, הכיעור והאכזריות, מתגלים בדמותם של בני הזוג תנרדייה, הבעל ואשתו, אשר מגלמים בהתנהגותם את כל הרע שבעולם, החל ביחסם המחריד אל קוזט הפעוטה, המתגוררת בביתם ומנוצלת על ידם לחיי עבדות והשפלה, ולאחר מכן ביחסם לז'ן ולז'ן "בעל המעיל הצהוב" המתאכסן בפונדקם.
מעל ומעבר לכל אותם עלובי חיים, כמרחק השמש מכדור הארץ, מתנשאת דמותו האצילית והטהורה של גיבור העלילה, ז'ן ולז'ן, אשר לא זו בלבד שאינו משיב מלחמה השערה ואינו נוקם ונוטר ברודפיו, אלא אדרבה, מחפש בכל מאודו דרכים להיטיב לכל יצור אנוש.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה