פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 894 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-5 חודשים סיפורי כלבים - לשחרר Tuval
אנשים רואים כמה היא רזה וחיוורת וישר יש להם דעה. הבאתי אותה לעולם כשהייתי בעצמי ילדה בת 20. אף פעם לא ידעתי איך להסתדר איתה, כמה היינו רבות והיו ריבים ששתינו אמרנו מילים עם כל-כך הרבה רוע בהן, אבל לא משנה מה היא תמיד הייתה הכל בשבילי. הייתי עובדת בשתי עבודות, בבקרים עובדת בחנות הפרחים ובלילות מנקה בניינים, אני עדיין עובדת אצל אבי שמשגע אותי שאני אחזור לחנות כבר, אבל אני רוצה להישאר איתה עוד, אני עדיין מפחדת להשאיר אותה לבד.
איך היא הגיעה למצב הזה ? אני תמיד חשבתי, אני עדיין חושבת, שבגלל שלא היה לה אבא. היא תמיד חיפשה אותו, ולא יכולתי לתת את הדמות הזאת, לא ניסיתי מספיק. בתיכון עד כיתה יא הייתה תלמידה לא רעה, לא מהמצטיינות אבל הייתה טובה במקצועות האומנים ממש כמו אמא שלה היסטוריה, ספרות, תנ"ך. אחר-כך בכיתה י"ב התקופה שבה היינו רבות הכי הרבה, היא מצאה איזה זבל שגדול ממנה בעשר שנים בערך, כמה ריבים היו לי איתה עליו, עד היום אני מתחרטת שלא עמדתי על שלי לגביו, שלא אמרתי לה את המילים הנכונות כדי שהיא באמת תבין מי הוא, דרדר אותה איך שהוא דרדר אותה. עזבה את הבית אתו, גרם לה לא לסיים את התיכון, את הלימודים, הבטיח לה הבטחות, שידאג לה, שהיא לא צריכה ללמוד, אמר לה לבוא לגור איתו, שאיתו אף אחד לא יגיד לה מה לעשות.
אחריי שנה שלא דיברנו, שנה בה היא ניתקה איתי את הקשר לגמרי, קיבלתי ממנה טלפון באמצע הלילה, שאני אבוא לקחת אותה. מצאתי אותה על ספסל, שוכבת עליו לבד עם איזה שקית ניילון מהסופר מלאה בכמה חולצות מסריחות. כמעט ולא זיהיתי אותה, כמעט ולא זיהיתי את הבת שלי. אני חושבת שאם אבי לא היה בא איתי ולוקח אותי אליה, לא הייתי עומדת בזה. זה היה רגע קשה לראות אותה ככה שוכבת שם. העובדה שלשנייה שמעתי בראש שלי את הקול שאומר "מי זאת הנרקומנית הזאת?" זה מה שהורג אותי עד היום, ההתנתקות הזאת ממנה, שזאת לא הבת שלי באמת.
כמה חיוורת הייתה, כמה רועדת, כמה רזה עור ועצמות, הקיאה לאבי בדרך באוטו את מה שלא היה לה להקיא. הוא הוריד אותי ביחד איתה ועלינו שלשותינו במדרגות עד קומה רביעית לדירה שלי ושלה. הוא נשאר איתי חצי שעה, לראות שאני בסדר וחזר למשפחה שלו. כמה קינאתי בו שיש לו את הדבר הזה באותם רגעים, כמה לא רציתי להישאר איתה לבד אחריי שהוא הלך והדלת נסגרה.
השבועות הראשונים היו לי הכי קשים איתה. לא ידעתי מה בדיוק לעשות. היו צרחות בדיוק כמו לפני שהיא עזבה רק שהפעם הן היו מלאות בפחד. אבי עזר לי. נתן לי טלפון של מכון גמילה והייתי צריכה להכריח אותה ללכת לשם, היא בהתחלה עשתה לי גיהנום על זה שרק הצעתי לה את זה, אבל בסוף איכשהו הצלחתי לשכנע אותה ביחד עם אבי, אני חושבת שהטיעון שקנה אותה היה העובדה שהיא לא תצטרך לגור איתי באותו הבית למשך תקופה ארוכה.
שנה היא הייתה שם. הייתי רואה אותה רק פעם בחודש, בטלפון מדברת איתה פעם בשבוע. אבי הצדיק הזה שיהיה בריא עזר לי לשלם על כל זה, לפעמים אני שואלת את עצמי למה לא יכולתי למצוא בעל כמוהו, למה הייתי כזאת מטומטמת. בכל פעם שהייתי מבקרת אותה הייתי מרגישה איך היא משתנה, משתנה לטובה.
לא ציפיתי שהיא כל-כל תשמח לראות אותי שם, בביקורים. זה לא קרה בביקור הראשון שלי שבו היא עדיין כל-כך כעסה עליי, זה התחיל מהביקור השלישי, אני לא אשכח את הביקור שלי שם בחודש החמישי שבו בפעם הראשונה מאז שהיא הייתה ילדה התחבקנו והיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, אני חושבת בפעם הראשונה בחייה, אני גם אמרתי לה אותו דבר, אולי לא בפעם הראשונה בחיי אבל אני יכולה להגיד שהיא גם לא שמעה אותי אומרת את המשפט הזה יותר מידי פעמים בחייה.
כשהיא חזרה הביתה, היא הייתה מאוד שונה מאיך שהיא הייתה שם , מפוחדת נורא, כל הזמן רוצה לדעת אם היא בסדר, מחפשת אישורים לכל דבר, רצתה לדעת שהיא לא פוגעת בי. בלילות הראשונים היא לא הייתה מצליחה להירדם, וכשהייתי באה אליה לחדר היא הייתה מספרת לי כמה היא מפחדת לחזור לתקופה ההיא, שהיא תהיה שוב חלשה, שיש לה חלומות בלילה שהיא שוב בבית שלו מזריקה, ואז מתעוררת. אני רק הייתי מחבקת ומבטיחה לה שהכל יהיה בסדר, שאני אהיה שם בשבילה תמיד, הייתה פעם אחת שהיא ממש נכנסה להתקף חרדה והתחילה לשאול אותי בבכי מר מה היא תעשה אם אני אלך והבטחתי שאני לא אלך אף פעם.
אחריי כמעט חודשיים הרגשתי אצלה סוג של נסיגה אחורה, הרגשתי שהפחד אצלה רק מתגבר ומשתק אותה, לא משנה כמה ניסיתי לחזק אותה, לא הצלחתי, בהתייעצות עם המדריך שלה הוא נתן לי את הרעיון להציע לה שנאמץ כלב.
יש לנו את לארה הקטנה כבר שנה וחצי.
אדווה הביאה אותה כמה ימים אחריי שהלכנו ביחד לכלביה שם היא לא עזבה את היד שלי לרגע, אנשים הסתכלו אבל זה לא עניין אותה, לאדווה זה קצת יותר הפריע. ראו עליה כמה היא מבוהלת, כשהלכנו בין הכלובים היא התחילה לבכות ולא הפסיקה להגיד לי כמה הם כולם מסכנים. היא צדקה.
בחור צעיר בשם טום שעבד בחנות ספרים משומשים ליד הבית שלנו שבה אדווה התחילה לבקר יותר ויותר אחריי שהיא חזרה מהמכון שם הזכירו לה שוב כמה היא אוהבת לקרוא, התחיל לדבר עם אדווה והם איכשהו הגיעו לעובדה שהיא רוצה לאמץ כלב אז הוא סיפר לה שהוא מצא כלבה נטושה ליד הבניין שלו ושהוא מחפש מישהו שיאמץ אותה, הוא אזהיר אותה שהכלבה עברה משהו ושהיא לפעמים נושכת כשהיא מפחדת אבל הביסים שלה לא כואבים כי היא כזאת קטנה.
אדווה סיפרה לי שכשהיא ראתה אותה היא ישר ידעה שזאת הכלבה שהיא צריכה לאמץ, היא סיפרה לי שהיא ראתה בה את עצמה, שהיא חייבת לעזור לה.
בחודשים הראשונים היא הייתה משתינה בכל פעם שאני או אדווה היינו רק מתייחסות אליה, ואני עשיתי טעות בהתחלה כי הייתי כועסת עליה בגלל זה וצועקת עליה ואדווה לימדה אותי שזאת לא הדרך לחנך אותה. ואם פעם היא הייתי מתחילה לריב איתה על זה, כי אני כזאת עקשנית לפעמים, למדתי להקשיב לאדווה ולהבין את מה שיש לה להגיד אז במקום לכעוס ולצעוק על לארה פשוט חיכינו שהיא תתרגל שמתייחסים אליה ואחרי שבועיים זה עבר. היא גם הייתה מאוד מפחדת מאנשים זרים כשהיו באים הביתה, היא נתנה לאבי ביס בפעם הראשונה שהוא בא לבקר אותנו וניסה ללטף אותה. אני וגם אדווה הזהרנו אותו שהיא נושכת והוא, העקשן הזה, אמר לנו שכלבים אוהבים אותו אחריי חצי דקה חטף ביס, למזלנו הפה הקטן של לארה אף פעם לא עשה יותר מידי נזק, אבי לא עשה מזה סיפור גדול.
עם הזמן הכתמים החומים בפרווה הלבנה של לארה התאחדו לכתם חום אחד גדול והדבר שהכי מצחיק אותי ואת אדווה בה זה השיניים התחתונות הבולטות שלה שעושות לה פרצוף של כלבה שתמיד כועסת ורצינית, עם הזמן היא התחילה לא לפחד מאנשים למזלנו היא הייתה עוד בגיל צעיר שאימצנו אותה כך שעדיין היה אפשר לגרום לה להאמין שוב באנשים והיום אפילו לא צריך לשים לה מחסום כשמטיילים איתה.
אדווה ולארה כל הזמן ביחד, הן עושות טיולים ארוכים ביחד בפארק ואני חושבת, לא, אני בטוחה שזה מה שגרם לאדווה לא לחשוב על המבטים של האנשים, היום אני כמעט בטוחה שזה כמעט ולא משנה לה. בלילה הן ישנות ביחד, מחובקות, אני לא כל-כך אוהבת את זה אבל מזמן הבנתי שאין לי מה להתעסק בשטויות.
לפעמים שלשותינו הולכות לים, ואני ואדווה מסתכלות על איך שלארה נהנית לרוץ לאורך החוף , נכנסת ואז יוצאת מהמים במהירות ונובחת על הגלים, ואם איזה כלב זכר מגיע ומציק לה היא ישר מראה לו מי הבוס, גם אם הוא פי שלוש מהגודל שלה.
אדווה התחילה לעבוד אצל אבי בחנות הפרחים והיא למדה את העסק מאוד מהר תוך שלושה שבועות, את השמות של הפרחים, מחירים, איך לסדר, היא רק צריכה ללמוד לגרום לאנשים לקנות, לצבור קצת ביטחון אבל גם את זה היא תלמד, זה עושה לה טוב האינטראקציה הזאת עם כל הלקוחות.
כשהיא סיפרה לי שהיא התחילה להיפגש ולצאת עם טום, הרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ מאושר, וחיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי. טום הוא לא מהבחורים שהיא פעם אפילו הייתה חושבת לצאת איתם, כשלארה ראתה אותנו מתחבקות ככה, היא התחילה לנבוח ולשמוח היא השתגעה מזה שאנחנו שמחות ולא משתפות אותה בחגיגה.
למחרת לקחתי את אדווה במכונית לטום ביחד עם לארה שכל-כך אוהבת לנסוע איתנו במכונית ולא משנה לאן אנחנו נוסעות, מוציאה את הראש מהחלון פותחת את הפה והלשון הקטנה שלה יוצאת החוצה הצידה בזמן שהרוח מכה בה. כשעצרנו ליד הבניין של טום לארה קפצה קדימה למושב הקדמי והתיישבה עליי כמו שהיא תמיד עושה בזמן שהרכב נעצר, אדווה חיבקה אותי חזק וולארה נמחצה בין שתינו, לא שזה הפריע לה, אמרתי לה כמה אני אוהבת אותה והיא נתנה לי נשיקה על הלחי ויצאה מהאוטו. לארה התחילה לנבוח כשהיא ראתה אותה הולכת בלעדיה והפסיקה אחריי חצי דקה. אני נשארתי עם האוטו איפה שהייתי למשך כמה דקות, ראיתי את טום יורד אליה מהבניין שלו, ראיתי אותם מתחבקים, ואז הם עלו למעלה. בהיתי באוויר לכמה דקות עד שהנביחות של לארה הוציאו אותי מהטראנס שהייתי בו.
לא חשבתי שיהיה לי כל-כך קשה לשחרר אותה שוב.
נסעתי עם לארה אל הים ונתתי לה לרוץ חופשי בחוף, ראיתי אותה נובחת על הגלים המתנפצים על החול ובבת אחת התחלתי לבכות ואז לצחוק, לארה רצה אליי והתיישבה לצידי. אמרתי לה תודה והיא קשקשה בזנב וליקקה לי את היד ולמרות שהיא הייתה רטובה ומלאה בחול חיבקתי אותה חזק ואחרי כמה שניות שחררתי אותה והיא חזרה לים לנבוח על הגלים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-5 חודשים שאושר תמיד יהיה סוף לסיפורים מסוג זה קארן
קראתי בסקרנות מהמילה הראשונה ועד לאחרונה.
הרבה כאב, צער, שמחה ואושר נמצאים בסיפור.
מאחלת בכול ליבי שאושר תמיד יהיה הסוף לסיפורים האלה.
קארן
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-5 חודשים תודה קארן על התגובה והקדשת הזמן לקריאה:) Tuval (ל"ת)
-
-
לפני 9 שנים ו-5 חודשים זה מקסים ונכון. תודה. האופה בתלתלים (ל"ת)
-
לפני 9 שנים ו-5 חודשים תודה, שמח שאהבת. תודה על הקדשת הזמן לקריאה. Tuval (ל"ת)
-
-
