"אני לא מבינה" רטנה יום אחד מול הטלויזיה, "אם אומרים שלא יהיה יותר דובי קוטב כי כל הקרח שם נמס, אולי נבנה להם יבשת חדשה? הפעם מגבינה! הרי זה נראה אותו הדבר, הם לא ישימו לב להבדל."
"מטומטמת" עניתי לה והלכתי משם. התעלמתי מהצעקות שלה שביקשו שאחזור, רק רציתי לצאת החוצה, לשבת עם חברים על נרגילה.
ופעם, כשלמדתי בחדר לאיזה מבחן שמעתי אותה צועקת והרחתי איזה ריח מוזר של עשן. "ניסיתי לעשות אסטרואיד" היא ניסתה להסביר לי את מראה גוש האבק הענק ששרפה, "באמת שלא התכוונתי שיקרה משהו רע..."
יום אחד, אחרי שאני ומיקה רבנו, הלכתי אל אמא שהכינה את ארוחת הערב במטבח.
"למה אימצנו אותה בכלל? רק נזק היא מביאה. הרי היה לנו טוב, היינו משפחה שמחה, למה היא בכלל מועילה? היא פשוט מביאה רק נזק וכעס".
ומיקה עמדה מאחורי, ועיניה נצצו מדמעות מלוחות, רק דפיקות רגליה הקטנות הרצות אל החדר העזו להשמיע קול.
כשלוש שנים לאחר מכן, חזרתי הביתה לחמשוש מהצבא. אמא הביטה בי בדמעות ואמרה שמיקה נסעה לחפש את משפחתה, היא השאירה להם פתק קטן שמודה להם על הכל, אך הסיפור שלה במשפחה זו תם, ושהסיפורים הכי טובים הם אלו המלאים באושר מתחילתם ועד סופם.
רק לי השאירה מכתב, מכתב מלא צחוק, עם תמונות שלנו יחדיו. ומתחת המשפט
"היא היתה בת שבע עשרה, כך קולי סיפר
שבע עשרה בלבד, ואולי יותר "
מתוך שירו של אריק איינשטיין. מאחורי הדף, מצויר בטוש אדום. מפת אוצר, מפה שמגלה לי לאן מיקה נסעה.
עברו כשמונה עשר שנים מאז שראיתי לאחרונה את אחותי הקטנה, אינני יודע אם היא חיה או מתה או בכלל ביקום אחר, ביקום שלה. אך אם תראו לפתע איזה אי עשוי גבינה או שואב אבק מרוקן מכל תוכן ולידו איזה שריפה קטנה, בבקשה תגידו לה שאני שם, באותו הבית, רק מחכה לתשובה. בת שבע עשרה הייתה ובליבי עוד נשארה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
