תחשבו על יער שקט, מוצל. יש בו הרבה עצי אורן וריח של שרף באוויר. המוני ציפורים מצייצות בו, אבל איכשהו הוא נשאר שקט. אתם מתיישבים על גזע עץ ושותקים. יש לכם ים של זמן, שום דבר לא נמצא כרגע על הראש שלכם. אתם יושבים וחושבים לעומק, מה אני עושה פה בעולם, מה אני תורמת לחברה בה אני חיה.
אתם עושים חשבון נפש עם עצמכם, איפה הייתם השבוע לא בסדר.
בסופו של דבר אתם מגיעים למסקנות אליהן הגעתם, נשכבים על האדמה הלחה, עם הריח המיוחד שלה, ומוציאים ספר. אתם מסיימים אותו וממשיכים לחשוב עליו. זה ספר שנכנס לכם לנשמה, ומצליח לגרום לכם להרהר.
אתם יוצאים מהיער ונכנסים אל חוף מבודד. אין שם גולשים, אין שם בחורות יפות, מוכר ארטיקים, שום דבר שיסיח את דעתכם. אתם מתיישבים על החול, ממש צמוד לגלים ומסתכלים עליהם נעים. הם רודפים אחד אחרי השני, משחקים, קוראים לכל העולם להצטרף לחגיגה שלהם. הם לא מתייאשים, שוצפים וקוצפים, אבל רכים ויפהפיים. הקצף הלבן מעטר אותם בשרשראות יופי ואתם עומדים משתאים מול העולם.
אתם יוצאים משם, ונכנסים אל ספרייה ענקית, מלאה כולה בספרניות רגועות וחייכניות. הספרייה עצומה. יש בה את כל הספרים שאי פעם חלמתם שיהיו שלכם. המקום שקט ויש בו ריח של ניירות ישנים וכריכות חדשות. אתם מתיישבים בכיסא הנוח, כמעט נופלים לתוכו, ומתבוננים בכל האנשים שבוחרים ספרים. הם רגועים, הם פינו במיוחד לזה זמן. הם לא לחוצים. אתם מסתכלים עליהם כשהם מתיישבים ליד הילדים הקטנים שלהם ומקריאים להם את הספרים שבחרו. כמה רוך, כמה אור כרוך בטקס הזה. אתם נזכרים בעצמכם בכזה גיל ויודעים שאת החוויה הזאת הילדים האלה לא ישכחו לעולם. דמויות אבא ואמא עולה מולכם פתאום ואתם נזכרים בכל הפעמים שכעסתם עליהם סתם, כשהם התכוונו לטוב וידעתם את זה. אתם מחליטים לחזור הביתה ולהיות יותר נחמדים אליהם.
אתם נשכבים על האדמה, באמצע הים, על רצפת הספרייה, נושמים עמוק, ונרגעים.
נכתב בעיקרון בתור קטע הרגעה לעצמי, אבל מוזמנים לקחת את זה גם אליכם:)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
