פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 358 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-9 חודשים בארץ רחוקה רחוקה I.V olokita
בארץ רחוקה רחוקה שכל תושביה מחייכים, בימים שעוד לא היה חשמל ורוב הבנזין עוד היה במצבו הגולמי (מתחת לפני האדמה). חי לו אדם בשם יוסף והוא תמיד היה עצוב. יוסף לא בחר להיות עצוב ובמהותו בכלל היה שמח, כך גם העדיף לראות בעצמו – איש שמח הנושא תמיד על ליבו בשורות עצובות לאנשים שמעולם לא הכיר.
יוסף היה הבנג'י (בד ניוז גאי) של עיר מגוריו. בכל עיר היה אחד שכזה, ככה זה עבד באותה הארץ באותם הימים.
בכל מקרה, יוסף לא התאים לתפקיד ובכלל חשב שנבחר בטעות. אבל ג'וב זה ג'וב ומכיוון שיוסף היה צייתן גדול, הוא לא התכוון להמרות את פי הממסד. במשך שנים עוד נלחם וניסה להשתחרר מעול המשרה, אך לשווא, מתפקיד כזה אי אפשר לברוח, פשוט כי לא יהיה מי שיחליף אותך.
בשיא הכנות, כל התושבים בעיר (ובארץ בכלל) ידעו שזה תפקיד מבאס, לא רק מפני שלנושא המשרה לא הייתה מנוחה לרגע (והרי לבשורות רעות תמיד יש יותר היצע מביקוש), אלא בעיקר משום שהנטל הרגשי הכבד שהונח על כתפיהם של הבנג'ים היה רב.
וכך נגזר על יוסף להיות זה שיודיע לך כשהחתול שלך נדרס או אם לא זכית בלוטו.
תתארו לכם מה זה להיות היחיד שיודע על כל אדם שנפטר בעיר, או אפילו סתם זה שמודיע לך שלא התקבלת לעבודה. כולם הכירו אותו ואף אחד לא רצה להיות חבר שלו. ובערך, כמעט כולם גם ריחמו עליו. מאוד. אבל אף אחד לא היה מתחלף איתו ואף אחד גם לא התכוון לעשות זאת, לפחות לא בזמן הקרוב. עד שהוא מת בעצמו.
באופן כללי, יוסף לא תכנן למות. לפחות לא לפני שאימו האהובה תעשה זאת בעצמה. הם היו קשורים כמו דבק יוסף ואימו, קרובים קרובים באהבת אם לבנה עד שהיו חולקים את אותו מרחב מחייה ואפילו את אותו חדר השינה. גם כאשר מלאו לה שמונים שנות חיים. אמנם היה משהו חולני בכך, אך באותם הימים, כיוון שלא הייתה תעסוקה רבה באותה העיר, הדבר היה נפוץ למדי.
בכל מקרה, הזיקנה אכלה אותה, את אמא של יוסף. ולבסוף היא נפטרה. ומכיוון שיוסף היה הבנג'י של העיר, לא היה מי שיודיע לו על הבשורה המרה, זולתו.
בדרך כלל יוסף לא נהג לדבר אל עצמו, אך הפעם היה עליו לחרוג ממנהגו ולכן התיישב באחת מפינות החדר והחל במלאכת הבשורה שהייתה מוכרת לו היטב:
"תשמע יוסף".
"כן" הוא ענה לעצמו חזרה בעוד חיוך זחוח מרוח על פניו.
"יש לי בשורות רעות עבורך".
"ודאי, אתה הבנג'י" ענה לו יוסף.
"כן, זה נכון. ובכן, אין דרך פשוטה יותר לומר את זה. יוסף, אמך נפטרה הלילה בשנתה".
"אבוי" ענה יוסף לעצמו ופניו קדרו.
"אני משתתף בצערך" ענה יוסף לעצמו וקם ממקומו.
"אתה כבר הולך?" שאל יוסף את בבואתו אשר השתקפה כעת במלוא הדרה ממראת החדר.
"אני חייב. יש לי רבים נוספים להספיק לבקר, הרבה בשורות רעות הבוקר".
"אתה יודע, זו גם הייתה אמא שלך" הטיח יוסף בעצמו.
הוא חזר והתיישב על הרצפה. פתאום זה הלם בו ולמרות שבכל אותן השנים בישר על אלפי מיתות למאות אלפי אנשים שונים, הפעם זה פגע בו אישית. יוסף נשכב על הרצפה וכאב עז החל אופף את גופו. תחילה מכתף שמאל ולפתע התכווצות בליבו. יוסף התפתל מכאבים ובכה. לאחר מכן נאנק חרישית וניסה פשוט לקרוא לעזרה. ומכיוון שזו מיאנה להגיע, שקע במחשבות.
תחילה ניסה להרגיע את עצמו והניח שזו הפסקה רגעית בנשימה ולא מקרה של סוף קלאסי.
לאחר מכן הניח שאם אכן מדובר במוות ודאי, הריי שלא יהיה מי שיבקש למצוא את גופתו (מכל הסיבות שבעולם. הרי אין לו חברים, אף אחד לא אוהב בשורות רעות ובכלל והכי פשוט שבעולם, ליוסף מעולם לא היו קרובי משפחה).
ואם זו, הגופה, תימצא בטעות, לאחר שנים של רקבון, הרי שצחנתה תהיה כה בלתי נסבלת עד שלא יהיה מי שיקרב אליה.
ובכלל, חשב יוסף בשארית כוחותיו, גם כך לא יהיה מי שיבשר דבר מותו, הרי הוא הבנג'י של העיר ואין אחר זולתו שמורשה לעסוק במלאכת הבשורה הרעה.
לבסוף הוא דמם. לגמרי. גם לא נשימה ובטח שלא הלמות לב.
וזהו. זה היה הסוף.
ולכם ידידיי, אם באחד הימים תישאנה אתכם רגליכם אל ארץ רחוקה רחוקה, אל אותה העיר שכל תושביה מחייכים אבל ריח ביאושים פושה ברחובותיה.
זכרו.
כמו לגבינה הטובה בעולם, גם לריח של בנג'י מת אפשר להתרגל.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-9 חודשים מעולה!!! סוחף פיוטי שנון ומרתק!!! ישנוני (ל"ת)
-
לפני 9 שנים ו-9 חודשים וואו תודה רבה I.V olokita (ל"ת)
-
-
