הוא לא היה טיפש. ובמקצוע שלו אי אפשר היה שלא לזהות התחלה אמצע וסוף. והוא נבהל שכבר הגיע הסוף אז הוא ניסה קצת למשוך אותו עוד.
"אמרתי לך כבר כמה פעמים שכל יום איתך הוא סיפור מיוחד", תירץ האדיוט והתחיל את התנצלותו המתרפסת בפני אשתו. כך היו סופם של הדברים באותו ערב שחור שלפני סוף נישואין.
אבל הוא לא הבין מדוע היא רק ממשיכה להאדים מכעס, אז הוא המשיך בסיפור הטפשי שלו כאילו דבר לא קרה שם.
רועי היה מספר סיפורים מקצועי. אחד כזה שכותב את כל המילים שלו בעצמו. והוא מספר אותם עבור כסף, אל מול קהלים שונים ומשונים. בכל יום, בכל לילה.
בכל ימות השבוע.
וכשרועי היה מגיע הביתה בסוף יום עבודה אז היא רק הייתה מבקשת ממנו סיפור. קטן. לפני השינה. סיפור רק לה. שיהיה מיוחד.
ולו, לא היה כח. לא לסיפורים ולא לקהל. רק לחיבוק, שתחבק אותו.
ולה, לא היה כח. לא לחיבוקים ולא לתירוצים. רק לסיפור, שיספר לה.
ועכשיו כשזה כבר כמעט הסוף ולה כבר נמאס מהכל, אז הוא סוף סוף נבהל לספר לה סיפור. סיפור במיוחד עבורה.
וזה סיפור כה יפה על אחד שמנסה כל הזמן להביא לאשתו את הירח. וכל לילה הוא זורק את החבל, והחבל נופל חזרה. ואין ירח ואפילו לא כוכב נתפס לו בחבל.
ויום אחד, כבדרך מקרה הוא מצליח.
והירח נקשר לו טוב.
והוא נאחז ונתלה על החבל, והוא מושך אותו.
עד שהגיע הירח קרוב קרוב אל חלונה.
והיא אמרה בקול מבוייש שהירח מאוד מסנוור.
וכולם כעסו עליו כי עכשיו חשוך על הארץ הזאת.
והוא עמד במבוכה.
והיא מצמצה בעיניה.
ושניהם ידעו שירח שייך לשמיים.
כמו שרועי לפתע הבין שמקומו הוא לא לצידה.
אבל עכשיו עיניה האירו ופניה קורנות רק אליו. וקצה חיוך בשפתיה ולא כדרך אגב.
והיא יודעת שזה לא המעשה שמגדיר אהבה.
והוא יודע שזו האהבה שמגדירה מעשה.
וירח מאיר מלמעלה.
וסוף לכל מעשה.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
