בוקר אחד הוא נבהל. כמו היתה זו ממש חרדה שתפסה בו פתאום. תחילה טפח עם ידיו על כיסי חולצת המדים, אחר כך רק התרומם באיטיות ותחב את ידיו אל כיסי המכנס כאילו לא קרה דבר. שאף אחד לא ירגיש בלחץ שדבק בו פתאום.
הוא לא האמין שזה קורה לו. לא לו. רק לא לו.
בבקשה. רק לא פה.
אבל הם הבחינו בו. והשמועה פשטה במהירות באוהל חדר האוכל הפלוגתי. אז הם הסתכלו עליו בביישנות ומיד החזירו את עיניהם אל קערת הדייסה וצלחות האוכל. ומילא היה זה אחד החברים למחלקה, או אז עוד היו צוחקים עליו או אפילו מציעים מעט עזרה בחיפוש.
והוא התבייש לשאול אך בלית ברירה הסתובב אליהם ושאג בקולו הנעים אם מישהו ראה או מצא את הלב הזה שאבד.
וכשלא זכה לתשובה התיישב במקומו במבוכה. ודמעות כבר עומדות בעיניו.
אבל אז הוא נזכר,
שגיבורים לא בוכים אף פעם.
שאף פעם זה רק בצבא.
שבצבא מרגישים בודדים לפעמים.
ושהלב שלו עוד בבית. אצלה.
וכמו שנבהל הוא לפתע נרגע. ויצאה אנחה מגרונו.
כי הוא פתאום נזכר בך אישה אהובה, והלב כבר חזר למקומו.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
