אם היא רק היתה יודעת. אילו לרגע אחד עוד הייתה עוצרת כדי לשקול את ההשלכות של מעשיה העתידיים, אזי כל העצב הזה שהיה מנת חלקה כעת ומאז שעזב את הבית היה בכלל נמנע ממנה ולא מתקיים מעולם.
אבל היא לא עצרה ובטח שלא כדי לחשוב.
לא עליה ולא על אברהם.
וזה לא שהכוונות של יפה היו רעות, נהפוך הוא, כל שתמיד רצתה היה רק טוב. קודם כל בשבילו ואחר כך גם עבורה. אבל יפה כאמור לא חשבה על מה שעשוי לקרות בעתיד ולכן כל זה קרה לה.
לה ולאברהם.
הוא עבד כשרת בבית ספר ואילו היא היתה עקרת בית. היו להם שלושה ילדים וחיי נישואין ששרדו כמעט שש עשרה שנים. והיה להם גם שולחן אוכל ענק ויפה במטבח. תמיד היא רצתה שולחן כזה ענק מעץ אגוז אפריקאי. גוף גדול ומקסים מעץ יחודי שירכז את כל בני המשפחה ביחד, לפחות לשלוש ארוחות ביום. אז היא הציקה לו שיקנה. ואחרי שלוש שנים, בכל הכסף שחסך ובאוטו שמכר לשם כך, הוא קנה לה בהפתעה את השולחן שכל כך רצתה.
ויפה היתה מאושרת.
ואברהם כל כך אהב אותה כך.
והיה להם שולחן מעץ אגוז אפריקאי במטבח.
אבל אושר הוא דבר זמני והוא בוודאי איננו עמיד בפני שריטות שמותיר בו צרור מפתחות של שרת בית ספר. אז היא ביקשה שיפסיק עם המנהג המעצבן שלו ושימצא מקום אחר להניח עליו את הקילו תשע מאות גרם מפתחות שלו.
אבל אברהם הוא מהסוג הישן. הוא נתקע ומתקבע ואי אפשר יותר לשנות אותו. וזה לא שהוא לא רצה או שהיה עושה לה בכוונה. לא. הוא פשוט היה רגיל. רגיל ועייף מידי כדי לזכור את מה שביקשה. ובגלל זה זה קרה לו.
לו וליפה.
ויום אחד היא התעצבנה.
והוא התעצבן בחזרה.
והיא הרימה את צרור המפתחות בידה, אחר כך פתחה את הקליפס המאחד את כולם כדבוקה אחת וזרקה אותם מהחלון, את כולם. ביחד ולחוד.
ואברהם יצא לחפש את המפתחות שלו מתחת לבית.
ויפה בכתה ובליבה רצתה שישוב.
והיא התחננה אל הזמן שישוב לאחור ואיתו גם יחזיר את האברהם שלה.
אבל הזמן המשיך רק לנוע קדימה.
ואברהם איתו, בודד עם חצי מהצרור הוא דבק בדרכו. והוא מקווה שיום אחד היא תופיע. והיא לא תבקש, רק תישק ללחיו.
וכל שנותר הוא רק שקט בבית.
ופסי עץ אגוז על שולחן במטבח.
ונצנוץ מפתחות עזובים על הדשא מתחת לבית.
ואברהם בודד.
ויפה בוכה.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
