פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 161 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-9 חודשים כמה שווה חיוך של ילד I.V olokita
באותו הלילה ירד גשם כבד. טיפות מים קרות, שמנות וצפופות התנפצו בזו אחר זו על מדרכת האקרשטיין הצבעונית ונתזים קטנטנים עלו חזרה אל על להטביע באופן מוחלט את אוויר הלילה.
לשעות סוערות שכאלו היא קראה מלחמה. לשעות אחרות לא המציאה שמות.
וזהבית נעמדה מתוחה על רגליה מתחת לעץ הפיקוס הגדול, נזהרת מכל הגולגלך שהיו נופלים ממנו, מתנתקים מענפיו ממכות הברד והגשם הכבד וצונחים בעוצמה אל הארץ מכובד משקלם. היא מתחה ונפנפה את כנפיה עד שיהיו יבשות ומוכנות שוב למעוף אחד אחרון. לשווא ניסתה לחדול מכל תחושה תבוסתנית או רגש של חשש, "לא מלחמות או בלוטים שמנמנים של עץ הפיקוס יכניעו אותי. לא הלילה הזה" שיננה לעצמה שוב ושוב עד שלרגע כמעט והאמינה לעצמה.
אבל הלילה הזה היא התרגשה ובמיוחד חששה, לקראת הילד האחרון שנותר לה לבקר עד שיינץ אור הבוקר.
זהבית מילאה את כל חובותיה כמעט בעולם. שנים רבות היתה מעופפת כל לילה מחדר שינה אחד לאחר. אוספת אלפי שיניים צחורות. שיניים פריכות וקטנות. קטנות ויפות. טעימות.
מזון לפיות.
ואת שיער ראשם של אלפי ילדים הייתה מלטפת בכל אותן השנים, ובתמורה למזון שהיו הילדים מספקים לבנות מינה, תמיד הייתה זהבית נושאת עימה מטען כבד ורב ערך עבורם.
זהבית שנאה את המטבעות הכבדים האלו של החצי שקל. במובן הזה תמיד האמינה שעשתה טעות עוד כשהיתה צעירה. "פיות שיניים נותנות שקל קטן על כל שן ראשונה" אמר לה המנהל של סניף פיות השיניים בפתח תקווה. אבל זהבית חשבה שזה מטבע קטן ואפור מידי כדי שילדים יתרגשו ממנו. אז עוד כשהייתה בשנתה הראשונה לעבודה החליטה שהיא תעניק להם אושר מסוג אחר. מטבעות זהובים, גדולים ונוצצים של חצי שקל חדש.
ולא עזרו כל המילים ונסיונות השכנוע. מעת שהחליטה כבר אי אפשר היה לשנות את דעתה של זהבית. ולמרות שחצי שקל כבד וגדול יותר ויש בו סיכון שינצנץ ויחשוף אותה במעופה, זהבית העזה והסתכנה בכל לילה מחדש. ובכל פעם כשהיתה מגיעה למיטתו של ילד אחר, היתה נאנחת מעט, מיישרת את הגב הכואב שלה ומיד מחליפה את השן שמתחת לכרית במטבע גדול ויפה בצבע זהב. אחר כך היתה מלטפת את ראשו של הילד, נושקת לו במצח ומאחלת שיזכה לחיים ארוכים ובריאים. ומייד היא הייתה מתעופפת משם בכאב גב ועם חיוך על שפתיים. אל הילד הבא.
אבל הלילה, בדיוק ברגע הזה, שניה לפני הפנסיה שכל כך חיכתה לה. כשהמלחמה בחוץ משתוללת והגב שורף מכאב, אז היא מותחת מעט את כנפיה ולרגע עוד חולפת מחשבה עצלה בראשה, 'שאולי לילד האחרון שלה לפני הפנסיה היא בכל זאת תיתן רק שקל קטן'. והיא יודעת שזה בסדר מבחינת הנהלים ושממילא כל שאר הפיות מביאות לילדים שלהן שקל שלם ולא חצי.
'ומה כבר מבין ילד קטן' סיכמה הפייה עם עצמה.
אבל ממש כשהיתה כבר בחצי הדרך והרוח נושב והגשם מרטיב ומצליף בכנפיה, בדיוק אז היא עצרה במקומה. תחילה חשבה מעט, אחר כך הסתובבה וחזרה במעופה המקרטע אל אותו המשרד להחליף מטבע קטן באחד אחר, גדול ונוצץ עוד יותר.
ולא עזרו השכנועים העצמיים וגם לא הכאב של הגב, 'וכפרה על הפנסיה הזאת, אם הילד יצא מאוכזב'.
ועל פניה חיוך על אף הכאב, ובראשה הקטן היא יודעת, שילדים לא זקוקים לכסף עצמו כמו לכוח שיש בה לטעת.
וליד עץ של פיקוס היא תמתח שוב כנפיים. והשמש מאיר כבר בצבע שמיים. ופייה של שיניים וחיוך לה זהב.
והפנסיה הלכה וכואב לה הגב.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
