היי, אני חדשה באתר ... אני לא כותבת מקצועית, אבל רציתי לשתף אתכם. יש לי 19 ספרים, לא כולם גמורים. הפרקים לא ממש ארוכים, אשמח לקרוא את דעתכם.
תקציר:
צרפת, 1769, המאה ה - 18
ספר מרגש והיסטורי הדוגל בפמיניסטיות ובמעמדה של האישה באותה התקופה. מסעה של מרגנית הוא לא פשוט, נמאס לה להיות "הבובה" הצייתנית של בעלה. היא לא רק יפה, היא רוצה להראות שהיא שווה משהו.
פרק 1: בובה צייתנית
אי שם, בצרפת, בשנת 1769, לנשים היה מעמד נמוך ... הן לא יכלו להביע את דעתן, הן לא יכלו להשתמש בכסף, הן לא עבדו, לא למדו. שום דבר. מה הן כן היו צריכות? להיות יפות ו ... לשתוק.
הדבר ניכר בעיקר אצל המעמד הבורגני, הנשים היו "בובות" צייתניות של בעליהן שפארו אותן אך ורק בזכות יופיין. האישה ייצגה אך ורק את היופי, לא את הפנימיות. אישה טובה, תהיה יפה ומטופחת, אישה רעה? תביעה דעה ותעבור "כביכול" על החוקים. ומה לגבי הילדים? הם לא התראו עם אמם ועם אביהם בכל יום, אלא פעם בחודש. כך היה פעם, הייתה מטפלת מוסמכת אחת אשר שמרה על הילדים. האם כל הנשים אהבו את זה?
תשאלו את מרגנית. אישה מטופחת, יפה וחמודה להפליא. בעלה היה מלא בגאווה כלפיה והתייחס אליה כאילו הייתה החתולה הקטנה שלו. מרגנית עטתה מסכה, מבחוץ היא חייכה, הייתה כה עדינה, אך מבפנים? היא לא אהבה את היחס הזה כלפיה. מה, היא בובה? היא לא בת אדם? אין לה רגשות? היא לא אהבה את מרקס, אך התחתנה עמו בלית ברירה, כי הייתה רווקה בגיל שמונה עשרה, מה שהיה אסור באותה התקופה. "לבובה הקטנה והמתוקה הזו, קוראים מרגנית. זו אישתי." הכיר מרקס את אשתו בפני איש עסקים אחר. מרגנית נראתה נבוכה, היא ידעה שנאסר עליה לדבר. "בואי." ציווה עליה בעלה והיא התיישבה על ברכיו בזמן שהוא מלטף את צווארה הענוג.
"היא מאוד יפה, כל הכבוד לך מרקס." החמיא איש העסקים. מרגנית חייכה במתיקות אל מרקס.
"אוי ... ציפור קטנה שלי, תינוקת חסרת אונים שלי." כן, זה היה היחס שקיבלה ... מרגנית המשיכה לחייך, אבל כמובן שלא דיברה. כרגיל, בובה צייתנית. אבל ... היא רצתה שינוי בחייה, נמאס לה מהיחס הזה ... היא כבר בת עשרים וחמש, לא תינוקת או ילדה קטנה, דיי עם זה.
***
תודה שקראתם. לאט לאט הפרקים יהיו יותר ארוכים, שוב, לא מצפה לתגובות כל כך חיוביות ... אבל תודה שהקדשתם את זמנכם. אם תרצו המשך, אשמח לפרסם.
תקציר:
צרפת, 1769, המאה ה - 18
ספר מרגש והיסטורי הדוגל בפמיניסטיות ובמעמדה של האישה באותה התקופה. מסעה של מרגנית הוא לא פשוט, נמאס לה להיות "הבובה" הצייתנית של בעלה. היא לא רק יפה, היא רוצה להראות שהיא שווה משהו.
פרק 1: בובה צייתנית
אי שם, בצרפת, בשנת 1769, לנשים היה מעמד נמוך ... הן לא יכלו להביע את דעתן, הן לא יכלו להשתמש בכסף, הן לא עבדו, לא למדו. שום דבר. מה הן כן היו צריכות? להיות יפות ו ... לשתוק.
הדבר ניכר בעיקר אצל המעמד הבורגני, הנשים היו "בובות" צייתניות של בעליהן שפארו אותן אך ורק בזכות יופיין. האישה ייצגה אך ורק את היופי, לא את הפנימיות. אישה טובה, תהיה יפה ומטופחת, אישה רעה? תביעה דעה ותעבור "כביכול" על החוקים. ומה לגבי הילדים? הם לא התראו עם אמם ועם אביהם בכל יום, אלא פעם בחודש. כך היה פעם, הייתה מטפלת מוסמכת אחת אשר שמרה על הילדים. האם כל הנשים אהבו את זה?
תשאלו את מרגנית. אישה מטופחת, יפה וחמודה להפליא. בעלה היה מלא בגאווה כלפיה והתייחס אליה כאילו הייתה החתולה הקטנה שלו. מרגנית עטתה מסכה, מבחוץ היא חייכה, הייתה כה עדינה, אך מבפנים? היא לא אהבה את היחס הזה כלפיה. מה, היא בובה? היא לא בת אדם? אין לה רגשות? היא לא אהבה את מרקס, אך התחתנה עמו בלית ברירה, כי הייתה רווקה בגיל שמונה עשרה, מה שהיה אסור באותה התקופה. "לבובה הקטנה והמתוקה הזו, קוראים מרגנית. זו אישתי." הכיר מרקס את אשתו בפני איש עסקים אחר. מרגנית נראתה נבוכה, היא ידעה שנאסר עליה לדבר. "בואי." ציווה עליה בעלה והיא התיישבה על ברכיו בזמן שהוא מלטף את צווארה הענוג.
"היא מאוד יפה, כל הכבוד לך מרקס." החמיא איש העסקים. מרגנית חייכה במתיקות אל מרקס.
"אוי ... ציפור קטנה שלי, תינוקת חסרת אונים שלי." כן, זה היה היחס שקיבלה ... מרגנית המשיכה לחייך, אבל כמובן שלא דיברה. כרגיל, בובה צייתנית. אבל ... היא רצתה שינוי בחייה, נמאס לה מהיחס הזה ... היא כבר בת עשרים וחמש, לא תינוקת או ילדה קטנה, דיי עם זה.
***
תודה שקראתם. לאט לאט הפרקים יהיו יותר ארוכים, שוב, לא מצפה לתגובות כל כך חיוביות ... אבל תודה שהקדשתם את זמנכם. אם תרצו המשך, אשמח לפרסם.