יום אחד הוא שאל את עצמו שאלה:
"למה אנחנו חיים, רק בכדי למות?
לשם מה נוצרנו, אם מטרתנו היא להתפורר לאפר?"
הוא למד את החיים, שקל את הרעיון, לקח אותם, אימץ אותם, נפל קורבן להם, חלה, התאהב בחולי, התענג עליו (לידה אושר פחד כעס בכי אהבה כאב מוות) וכהרף עין, פגיון מורעל פילח את חזו. השאיר לו מספיק זמן לחיות כדי להתענג - לא על החיים, על המוות - אשר אט אט מפלס דרכו אל ציפור הנפש השחורה משחור.
אז, בעודו גוסס, כמעשה אחרון של גבורה, הוא שולף את הפגיון מבטנו העליונה ומחדיר אותו דרך הלב.
למה?
כולנו חיים כדי למות - אפילו הלב שלנו. הוא מוצא את חברו, לומד אותו, שוקל את הרעיון, לוקח אותו, מאמץ אותו, נופל קורבן לו, חולה, מתאהב בחולי, מתענג עליו (לידה פעימה ראשונה פעימה שניה פעימה שלישית מוות) וכהרף עין, הפגיון מכה. כולנו חיים ומתים, כולנו נבראים ואובדים - דבר לא ישנה זאת. ההבדל היחיד, הוא הכאב.
באותו הרגע, האדם הבין:
אם ליבו ימשיך לפעום, הכאב לא יעשה את דרכו לעולם הבא. אותו יצור, אותו יצור שכל אחד מוכן למות בשבילו - אהובו, הכאב עצמו.
לכן, למען הטירוף, השגעון, למען החיים, הוא מת.
הוא זה שקובע מתי ירד אל הקבר החם, במקום לטפס בסולם הקר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
