פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 434 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-10 חודשים קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף - פרק רביעי. אברהם
תקציר כללי.
פייגה רוטשטיין, נערה חרדית ממאה שערים,
נלהבת מנגינתה בפסנתר של קשישה ירושלמית ונכנסת לביתה של הפסנתרנית.
מתוך התלהבותה והאזנה לנגינה המופלאה, היא מגיעה באיחור רב אל ביתה,
תוך חשש מהנזיפות שתקבל מאימהּ.
הוריה מאשרים את לימודי הפסנתר,
בתקווה שפרסומם האישי יעניק להם הנחה בשכר הלימוד.
פייגה מסיימת את חוק לימודיה ומגבירה את קצב פגישותיה
עם שפרה הפסנתרנית - ויחסיהן מתהדקים.
פרק רביעי
חלפו למעלה משנים-עשר חודשים מאז פגישתה הראשונה של פייגה עם שפרה מורגנשטרן הפסנתרנית.
פעמיים בשבוע, לעיתים אף יותר, התייצבה בביתה של שפרה, סידרה את ביתה, חיממה לה אוכל ומזגה לה כוס תה.
את הבטחתה לאימה שמרה כפי שצריך. מעולם לא החסירה שיעור ולא חלה ירידה בלימודיה אף כמלא הנימה. אחת המורות שעמדה ללדת בבית החולים "ביקור חולים" אף סיפרה למיילדת, שיינה-לאה, שבתהּ,פייגה, עושה חיל רב ומשמשת דוגמה של מצויינוּת לנערות היותר צעירות במדרשה החרדית.
עתה, כעניין שבשגרה, ניגשה פייגה אל הפסנתר והחלה לנגן כפי שלמדה, תו ועוד-תו בקלילות רבה עם רגש הבא מעומק הלב. הבית היה מלא את נגינתה הנהדרת.
שיפרה ישבה על מיטתה ונשענה לאחור, עצמה את עיניה ושאבה נחת מרובה מתלמידתה.
זכרה כמה קשה היה ללמדה תווי נגינה, ומשלמדה אותם על בוריים דומה הייתה למעיין המתגבר. מעטות התלמידות שהגיעו להישגים כה גבוהים בזמן כה קצר. לפתע השתרר שקט. פייגה קמה ממקומה והתיישבה ליד שפרה והניחה את ראשה על כתפה.
נרגשת מהמחווה, חבקה שפרה את פייגה ושאלה אותה: "במה זכיתי"? ודמעות ירדו מעיניה. זה זמן רב - מאז נפילת בנה החייל ולאחריו מות בעלה האוהב - שלא טעמה מגע אוהב ומתרפק כפי שהרגישה עתה במגעה של האשה הצעירה המתרפקת עליה משל הייתה סָבָתָהּ
"הזכות היא שלי" ענתה פייגה, "אולם", המשיכה פייגה, "חשבתי שלאחר למעלה משנה של כל הטוּב שהענקת לי אוכל להתרפק עלייך מעט ולומר לך כמה גדולה אהבתי אלייך".
התרגשותה של שפרה הייתה רבה. עיניה נדדו אל השידה הכבדה והצביעה על תמונתו של החייל. שפרה נאנחה אנחה קורעת לב: "לו היה חי היום אפשר שהייתה לי נכדה כמעט בגילך ואף גדולה יותר". אמרה ולא יספה.
"ספרי לי עליו מעט" ביקשה פייגה.
"בפעם אחרת" אמרה שפרה.
"איני יודעת מתי תהיה פעם אחרת" אמרה פייגה, והוסיפה, "עוד מעט אהיה בת 18 וזה מספר חודשים ששדכנים פוקדים את ביתנו ואיני יודעת מתי יהיה היום בו אפסיק לבוא".
ובכן, פתחה שפרה לאחר שכחכחה מעט בגרונה.."יוסל'ה שלי בן ה-17 התגייס לפלמ"ח בשנת 1946 ועשה חיל רב וכשעמד להשתחרר פרצה מלחמת העצמאות. באחד הקרבות בגליל העליון בשנת 1948 מצא את מותו במהלך קרב עקוב מדם".
"חלפו כבר 25 שנים מאז נפל" אמרה שפרה "ואיני מוצאת מנוחה לנפשי, רק בעלי תמך בי בשנים הקשות הללו, אולם מאז מות בעלי, בן-ציון, גם נחמה זו חלפה עברה. לולי הנגינה איני יודעת כיצד הייתי מחזיקה מעמד". מעת שיוסלה נפל, הפסקנו להופיע בקונצרטים גם בחו"ל, למעט מקרה אחד והשמחה ניטלה ממני.
"את, פייגה", המשיכה שפרה, "הכנסת לביתי מעט שמחת חיים והשם ישיב לך כגמולך".
פייגה הביטה בשעון שעל השידה, ולתימהונה עברו למעלה משלוש שעות. לבשה את מעילה והלכה אל עבר האוטובוס.
"האם תבואי מחר "? שאלה שפרה.
"איני יודעת, אך אעשה השתדלות לבוא", אמרה פייגה, ורגליה כבר דרכו על מדרגות האוטובוס.
המשך יבוא- אינשאלה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
