פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 183 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-10 חודשים לכל אחד יש מלחמה פרטית לנצח I.V olokita
לפני כמה חודשים, כשמצב המשק הישראלי עדיין היה על הפנים ואנשים הלכו עם פרצוף עמוק ברצפה, נתקלתי באחד הפורומים ברשת האינטרנט במאמר קצר ומעניין על מצבם העגום של הקבצנים בצמתי הארץ. בתחילה הרשיתי לעצמי לדפדף הלאה, אך מכיוון שנגמרו לי כל חומרי הקריאה בשבת, חזרתי שוב אל אותה כתבה וקראתי אותה בעיון רב יותר. ואמנם הכתבה הייתה מרתקת והתגובות לה היו מאוד קיצוניות, אך בלטו מהן שתיים. התגובה האחת של ילדה צעירה שטענה שליבה קצת נצבט ושלאף אחד לא מזיז מצבם של הקבצנים ברחוב. ואילו התגובה ההפוכה הייתה של נערה מתבגרת שענתה כי לה זה בכלל לא מזיז ו"מי שרוצה אז שפשוט ילך לעבוד".
מכאן התפתח לי דיון פנימי עמוק עם עצמי על הגשמת חלומות ובכלל על החיים עצמם ואיך להפוך אותם לטובים קצת יותר. ובין לבין, זה קצת הזכיר לי סיפור שסבא רבא של אבא שלי (לא באמת) סיפר לנו בשנת אלף תשע מאות ארבעים ותשע, ממש דקות לפני שהוא קפץ מספינת המעפילים שהחזירה את כולנו מקפריסין אל הארץ הזאת שהבטיח לנו אלוהים. זה היה סיפור ברוסית ולא הבנתי ממנו דבר וחצי דבר (כי אני לא מבין בכלל רוסית) אבל אנסה לשחזר אותו כעת, רק בשביל הפואנטה. בכל מקרה, זה היה סיפור על חתול ועכבר שנולדו ממש באותו היום, באותה השעה ואפילו באותה החווה באוקראינה (אם כי לאימהות שונות לגמרי, מן הסתם).
האירוע הזה התרחש בערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשכולם שם בחווה היו עסוקים בהישרדות הפרטית שלהם ולא ממש התרגשו מהחיים החדשים שצמחו להם בגן העדן הקטן הזה שפתאום התהפך עליהם ונהיה גיהנום. ובכל זאת, את מה שהתחיל כבר אי אפשר היה לעצור ושני הגורים הקטנים האלו נשמו נשימה ראשונה של אוויר העולם ואחר כך בכו (אגב, יש סברה שאומרת שכל העניין של הנשימה העמוקה והבכי הזה שלהם היה לא יותר משטות מטאפורית של מחבר הסיפור, רק כדי לתאר את הפחד של בני האדם ממלחמות וגם כדי למשוך קצת זמן, אבל זה בכלל לא קשור לעניין כרגע). אז מפה לשם, כבר מעת שהעכברון והחתולון האלו פקחו את עינהם, נגלה להם העולם באופן דיי שונה האחד מן השני. לא כי האחד היה גבוה יותר והשני נמוך וגם לא בגלל שזה היה חתול והשני סתם עכבר, אלא פשוט מהסיבה הבנאלית, שלכל אחד מהם היה את הלב הפרטי שלו. ולבבות, יעיד כל אדם שאי פעם היה טיפה מאוהב, אף פעם לא ירגישו בדיוק את אותו הדבר.
אבל כפי שציינתי הייתה זאת תקופת מלחמה ומכיוון שדקות לאחר הלידה נפטרה העכברה, חשבה החתולה שתינוק העכבר עשוי בהחלט להיות טרף נאה ומספק מאוד עבור גור החתולים שלה בימים הקשים שיגיעו. אז היא אימצה אותו אל גופה החם ושמרה עליו והאכילה אותו. שיגדל, שיהיה דשן דיו לאחר כך, עד שתזדקק לו להאכיל את צאצאיה.
אבל האחר כך הזה מעולם לא הגיע, כי הדינמיקה של העולם פשוט לא עובדת ככה. והעכבר הקטן וגור החתולים גדלו ביחד ושניהם היו משוכנעים שהם אחים תאומים ואף אחד לא טרח להגיד להם אחרת.
כי הייתה מלחמה. ובואו נודה באמת, כשאתה עסוק בקיום היומיומי שלך דברים שכאלו מעניינים לך במקרה הטוב את התוכעס.
אבל למרות כל המצוקה והשתיקה של הכלל ואפילו למרות הרעב, מזווית ראייתו של גור החתולים, העכבר הזה שהוא כה אהב לכנות "אחי", היה בסך הכל החתול הכי מצ'וקמק שיש בעולם והוא התבייש בו, ומן הצד השני העכבר הניח שאח כל כך מכוער כמו אחיו התאום זקוק להרבה אהבה ואמפטיה, אז הוא ריחם עליו. אבל הם לא דיברו על כך מעולם, רק שמרו את כל זה בלב. כי הייתה מלחמה. ובמלחמות כשקשה לכולם, אז הלב מתכווץ קצת יותר קטן מתמיד.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
