פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 156 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-10 חודשים קיצוני לאחד הצדדים I.V olokita
הכי באסה זה כשנכנס בך עטלף.
כי עטלף לא רואה, הוא רק שומע, אבל בעיקר את עצמו או את ההד השב מקריאתו אליו בחזרה.
ומכיוון שהקול הזה של העטלף מאוד מוצא חן בעיניו אז הוא הולך רק בעקבותיו, או בעקבות קולות אחרים שנשמעים דומים להד הקול המצייץ הזה שלו.
ויש הרבה סוגים של עטלפים בעולם, אבל דבר אחד משותף להם, שכן הם כולם עיוורים לאמת כפי שכל שאר יצירי האל רואים אותה. וכך הם נעים להם בדאייה מעל עולמנו, שומעים את עצמם או אחרים שדומים להם ומתקדמים כדרכם, בנתיב אחד ומיוחד, עד שהרעב מכה גם בהם. ולחלקם יש שיניים חדות ואחרים נתלים הפוך מהרגליים ומטה בשנתם וחלקם אוהבים פרות ואחרים... אחרים רק בשר.
וגם בי נכנס עטלף יום אחד.
באופן עקרוני אני לא נוהג להסתובב מחוץ לבית שלי בשעות מאוחרות, לא כי אני מפחד או משהו כזה פשוט כי אין לי מה לעשות ברחוב בסביבתו של עץ האקליפטוס הגדול בשעות שכאלו. בטח לא כשפנס הרחוב מטיל שובל עמום כל כך של אור על מטר מדרכה וכל סביבתו הנותרת ממתינה חשוכה עד שיפנה אליה מבטו. אבל באותו הלילה הייתי חייב. כלומר, לא אני הייתי חייב, אלא צ'וצ'י, הכלב שלי. הוא כמעט ולא הצליח עוד להתאפק מכל הבונזו שנאצר בו משעות הבוקר המוקדמות ועד שעה מאוחרת זו של הלילה. אז לקחתי אותו ואת הרצועה ויצאנו אל הדשא, מתחת לעץ האקליפטוס הגדול. ובזמן שהייתי מנסה לתחום את עצמי אל אותו המטר בו היה האור מציף את המדרכה, בדיוק באותו הזמן התרחש המקרה.
תחילה הרגשתי מכה קטנה בזרוע מעל המרפק אבל לא יחסתי לה כל חשיבות. אחר כך, זרם קטן וחמים שהתפשט מהמרפק ומטה אל שורש כף ידי עורר בי חשד שאולי כדאי לי שאסתכל.
"אתה אמיתי?" צעקתי בקול נזעק למראה הסנאי הקטן בעל הכנפיים הגדולות שהיה נועץ את שיניו החדות בידי.
"כן" ענה בקושי רב הדרקון המעופף בזמן שהיה מנסה לאחוז בפיו את ידי ומאידך להשיב אל שאלתי, "אני הכי אמיתי שיש".
"אחי, אני סופר עד עשר ואתה מתחפף מפה" ניסיתי לאיים בקול הכי מפחיד שהיה לי אבל הוא לא הקשיב. להפך, רק הידק את אחיזתו בזרועי ושיניו ננעצות עמוק עוד יותר בבשר.
"תשע, עשר" צעקתי ומייד תפסתי בכנפיו למשוך אותו ממני בזמן שצ'וצ'י מקרקר סביבי בנביחות מחרישות אוזניים, קופץ ומקשקש בזנבו כמשוגע.
"שקט שם" פילחה צעקה רמה את שחור הלילה ואור קטן נדלק מאחד החלונות בדירות הסמוכות אל הפארק.
"הצילו" השיב העטלף בקול צעקה מבוהל משלו, "תראה מה המטורף הזה עושה לי, שמישהו יקרא למשטרה".
"אני לא עשיתי לו כלום" ניסיתי להישבע והנפתי ראשי אל עבר החלון בו נדלק האור, אך מייד השבתי מבטי למטה בשל כאב חד שתפס במקום בו הייתה גפה מחוברת אליי עד לפני רגע אחד בלבד.
"בן של כלבה" צעקתי אל העכברוש המכונף וצ'וצ'י העיף בי מבט נעלב כאילו נפגע עד עמקי נשמתו, "תחזיר לי מייד את היד שלי, גנב שפל" המשכתי קורא אליו בצעקות רמות ודמעות רבות כבר מציפות את עיניי. אך המפלצת בעלת הכנפיים כלל לא הקשיבה לקולי, רק המשיכה במעופה ובפיה היא אוחזת את ידי המכורסמת למחצה.
"אווווייי" צייץ המכרסם גדול הכנפיים מנסה למצוא את דרכו בחשכה המוחלטת של חיו.
"איייוווו" ענה ההד חזרה והעטלף המשיך בכיוונו היישר אל גזע עץ האקליפטוס הגדול.
"בום" עמום נשמע מבין ענפי העץ ורחש שברי ענפים והלמות עלים מתקמטים התפזר סביבנו עד שקול חבטה המבשרת התרסקות מוחלטת של כנפיים וגוף על אדמת החמרה עלה והגיע אל אוזני.
"מנוול אחד" צעקתי עליו בעוד אני מתכופף לקחת מפיו את ידי חזרה.
"אאאאההה" ענה העטלף בקולו הרפה וגופו שבור וכואב.
"תתבייש לך שככה נשמע ההד השב חזרה מקולך, מגיע לך" הוספתי ובעטתי בצלעותיו זמן שחיברתי את ידי חזרה אל גופי.
"מגיע לך, מגיע לך, מגיע לך" השיב לי ההד חזרה מגופו של זה השוכב מתחת רגליי.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
