במושגים שלה, הסיפור הזה ימשך עוד עשר שניות בלבד. אבל בעולם שלו, יתכן והסיפור הזה בכלל עוד רחוק מאוד מסיומו.
ובין לבין, גם היא ישבה לה שם על קצה המדף, צפופה ומקובצת עם בנות מינה, מחכה לאביר הנכון על הסוס הלבן שיגיע להצטופף על ידה, להציל אותה מהסוף.
והיה אצלן על המדף בחנות המתנות מנהג עצוב שהתקיים בקרב כל בובות החרסינה, שכאשר הן היו נופלות מן המדף, תמיד הן היו נשברות לאלפי רסיסים קטנטנים. ומאז שהיה קורה הדבר כבר לא היתה להן עוד תקומה ואפילו אהבה כבר לא תוכל להשיבן לחיים חזרה.
ואין זה כלל משנה אם הייתה זו אשמה של הרוח או אולי של קונה מרושל. אצל בובות החרסינה כלל הוא כלל ואין בובת חרסינה שהייתה יוצאת מן הכלל.
חוץ ממנה.
אבל היא לא ידעה זאת בכלל.
וזה לא שאנה הייתה תמיד מיוחדת יותר מכל השאר. נהפוך הוא, היא הייתה הבובה הכי דהויה על המדף, מרפקיה שרוטים מתשומות הזמן ופינות הקיר שהיו משתפשפות בה בכל עת שהיתה המוכרת שוב מסדרת אותן על המדף. ואף שמעולם היא לא נפלה ממנו אל הרצפה, תמיד היא הרגישה קצת סדוקה מבפנים, כי אין אהבה לצדה וכאילו אזל לה הזמן.
אבל לאנה היה זמן. לפחות עוד עשר שניות במושגים שלה.
והיה לה גם חיוך, מן מבע משובב לב שאי אפשר היה למחוק אפילו עם הסקוטש הכי גס בעולם. ואנה כבר שנאה את החיוך הזה שנתקע לה על הפרצוף מאז שנוצרה.
אך הוא דווקא אהב.
בכלל, תמיד הוא חשק בה, אבל רק בחשאי. רק דרך חלון ראווה שהיה מפריד בינהם.
בהחבא.
וימים הוא היה מביט בה מבלי שכלל שמה לב. ללא שיהיה מישהו מבחין בו בכלל לראות שכך הוא נוהג.
כי תמיד התבייש שידעו. שלא יגידו עליו שנשרט, שמא תיפול קרנו וכבר לא יהיה עוד שלם לעולם.
והיא לא ידעה שהוא אי שם קיים, והוא כמו קפא, עצר לו הזמן.
והיא מביטה ופתאום הוא ישנו, והוא קצת נבוך, הוא שלה, היא שלו.
ואנה שמחה.
והוא התקרב.
והלב מתמלא.
וחיוך מתרחב.
וידו המושטת דוחפת מעט.
וגופה השרוט מתנדנד צד אל צד.
והוא מתפלל, והיא מתפתלת.
וסדק נשבר בו והיא מחייכת.
ותשע שניות עוד ריחפה בחלל, ושוב פעם היא שבה לחיות על פי כלל.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
