פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 178 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-10 חודשים דימה I.V olokita
דימה עמד שם על פסגת ההר המושלג. ידו האחת מונפת אל על והשניה שמוטה אל הקרקע. חיוך קפוא ניבט מפניו והוא מיישיר מבטו אל המצלמה שהניח על גוש הקרח הניצב ממולו. דקות הוא כבר מחכה להבזק המצלמה שרק תנציח את הרגע. את ההישג הענקי שלו.
כך, בגובה ארבעת אלפים מטרים מעל פני הים עמד דימה דקות לא מעטות ובידו דגל ישראל קטן (שהכין מחולצה שקיבל במרכז הקליטה) המחובר למוט ברזל מחודד בקצהו השני.
מזה ימים רבים חיכה דימה לרגע הזה.
לדקה שבה סוף סוף יהיה כמו כל בני האדם ואפילו קצת יותר. והמסע לא היה קל. במיוחד לאור נסיבותיו האישיות של דימה.
הוא נולד בכפר קטן באוקראינה המושלגת וננטש שם בבית החולים עוד בטרם זכה לפקוח את עיני התינוק הקטנות שלו.
אימו לא רצתה בו כלל, ואולי היו הדברים אחרת אם היו לו רגליים, אך דימה לא זכה להן. כבר מלידה, פגם גנטי נדיר מנע ממנו את הזכות האלוהית לזוג רגליים ארוכות והוא היה פיסח מרבית ימי חייו. מכיוון שכך, נדד דימה בין בתי היתומים באוקראינה ובילה בהן את מרבית שנות ילדותו ונעוריו. אך יום אחד והנה הזדמנות. משלחת רופאים מארץ ישראל הזדמנה לבקר בבית היתומים הזמני של דימה.
מה הם חיפשו שם, עד היום הוא איננו יודע ומעולם גם לא שאל. אך מכיוון שהיה יהודי והמקרה ממנו סבל היה כה נדיר, החליטו חברי המשלחת להעלות אותו ארצה. רק כדי לשקם את חייו, להעניק לו סיכוי.
בשדה התעופה כבר חיכה לו ראש הממשלה. גם תמונה בעיתון הוא קיבל. משם נלקח ישירות לבית החולים. לניתוח. אך זה לא עזר וגם עשרות הניתוחים שבאו בעקבותיו לא עזרו. לדימה פשוט לא צמחו הרגליים. אז הרופאים ויתרו ודימה נשלח אל מרכז הקליטה.
"אם אין לו רגליים, לפחות שידע לדבר בעברית" הם אמרו. והוא הודה להם על כך, באוקראינית.
אבל הוא לא ויתר. מבחינתו זה לא היה סוף פסוק ואם צריך הוא גם יגיע לארצות הברית כדי שהרופאים יצמיחו לו רגליים. אז דימה למד עברית והתחיל לעבוד במקצוע שלא דורש שימוש ברגליים והוא הצליח בכך מאוד. אבל גם לאחר חמש שנים ארוכות בהן עבד בכל צומת אפשרית, הוא לא חסך את הכסף הדרוש לנסיעה לארצות הברית ובטח לא לניתוח. אז הוא החליט לוותר. לפחות בנתיים.
אבל בדיוק אז, רגע לפני שהרים ידיים והשלים עם גורלו, נחתה הזדמנות נפלאה ממש לרגליו (מעשית היא נחתה ממש לפני בטנו, אבל אם היו לו רגליים אז ההזדמנות הייתה נוחתת לרגליו, ללא ספק).
"שימו לב, שימו לב" קרא קולו של הכרוז ודימה אכן שם לב. "פוצ'יני הגדול, הקוסם הנודע מגיע למרכז הקליטה שלכם להופעה חד פעמית. היום בשעה שבע בערב. בואו בהמוניכם לצפות בקוסם המופלא".
זהו, הכרוז סיים ודימה נותר נרגש. הוא אף פעם לא ראה קוסם אבל הניח שגם קוסם יכול לעזור לו.
אז הוא חיכה, עד השעה שבע בערב.
ההופעה הייתה נפלאה. בהתחלה פוצ'יני עשה קסם עם כובע, אחר כך העלים גברת אחת, מאתיופיה.
דימה שמח ומחה כפיים בהתלהבות.
וכשהקוסם שאל את הקהל איזה קסם הם רוצים לראות, דימה צעק מייד "תעשה לי רגליים".
איזה שקט השתרר בקהל. כולם הפנו את מבטם אליו.
"כן, תעשה לו רגליים" צעק אחד ומייד אחר הצטרף, עד שכל הקהל צעק בהתלהבות "רגליים, רגליים, רגליים".
"טוב, אעשה לו רגליים" קרא הקוסם והקהל הריע בהתלהבות.
פוצ'יני העלה את דימה לבמה. "הוקוס פוקוס, קיצ'ה פוקוס" ופופ... עננת עשן ריחפה מעל הבמה ואור סנוורים הימם את כולם.
דימה הסתכל על הרצפה. הוא שפשף את עיניו כלא מאמין. גם פוצ'יני לא האמין. זו פעם ראשונה שהקסם הזה באמת הצליח.
"תשמור עליהן כי לא יהיו אחרות" לחש לו פוצ'יני כשהתכופף לעברו ועזר לו לקום.
הקהל צרח בהיסטריה. איזה מופע. שיא חדש בעולם הקסם והם, כולם, היו עדים לרגע ההיסטורי הזה.
דימה ירד מן הבמה וכולם הסתכלו בו בהשתאות, חלק מהם אפילו ליטפו בחטף את רגליו החדשות בזמן שחלף על פניהם. אבל דימה לא עצר, גם לא הביט לאחור, הוא פשוט המשיך ישר עד הבית, אסף את כל חפציו, לקח מתוך צנצנת הזכוכית הגדולה את כל הכסף שחסך במשך השנים שחלפו ויצא מן הבית.
עכשיו דימה נוסע לאוקראינה, למצוא את אמא, להראות להם, לאלו מכל בתי היתומים שעבר, שיש לו רגליים חדשות. שהוא בדיוק כמו כולם ואפילו קצת יותר.
אבל כשנחת המטוס, דימה לא ידע היכן ימצא את אמא שלו ובכלל חשב שאין לו מה להוכיח לאף אחד. סוף סוף יש לו רגליים, ומה אכפת לו מה יחשבו כולם. אז הוא החליט לטפס על הר. על ההר הכי גבוה באוקראינה. סתם כדי להוכיח לעצמו שהוא כמו כולם ואפילו קצת יותר.
אז הוא טיפס.
ואחרי הכל, היה זה מסע מפרך ומתיש אל ראש ההר, אפילו עבור בן אדם רגיל, לא כל שכן עבור אחד שרק קיבל רגליים. כעת, לאחר שהגיע דימה אל ראש ההר, הוא יתקע את הדגל, את דגל ישראל. סתם כי לא היתה לו חולצה עם דגל אחר.
עכשיו הוא רק חיכה להבזק המצלמה וכשזה סוף סוף קרה, התרחב חיוכו והוא הוריד את המוט המחודד אל עבר הקרקע במהירות ובכוח כך שיתקע עמוק עמוק באדמה הסלעית, באופן שאף אחד לא יצליח להוציאו משם בשנים הבאות.
אך בשל הקור העז ואולי בגלל חוסר החמצן בגובה הרב, דימה לא דייק והמוט המחודד ננעץ בכף רגלו ושיפד אותה אל הקרקע הקפואה.
בהתחלה הוא לא הרגיש בכך (בגלל הקור ככל הנראה). לאחר מכן כשניסה לרדת מן ההר נותרה רגלו תקועה במקומה. הוא אחז בה וניסה לחלץ אותה בכוח ואפילו נאבק עם המוט ועם הדגל, אך לשווא.
עמוד הדגל תקוע עמוק ולא יוצא.
"זהו" חשב דימה, "פוצ'יני נתן ואלוהים לקח. ככה זה בחיים כנראה". אבל זו רק הייתה מחשבה ראשונית ודימה לא באמת התכוון לוותר לאלוהים כל כך בקלות. אז הוא פשוט קרא אליו בקול הכי רם שיכל וביקש שיקח ממנו את הרגליים האלו ושהוא לא צריך ממנו טובות. שהוא יכול להסתדר כמו כל בן אדם אחר ואפילו טיפה יותר.
גם בלי רגליים.
ואחרי חמש דקות בדיוק, אלוהים לקח לו אותם והוא נשאר לבד. בלי רגליים. אפילו לא אחת.
ועכשיו הוא שוכב שם על ראש ההר.
ללא הרגליים הוא כנראה לא יוכל כבר לרדת מההר וככל הנראה שהוא ימות שם בקרוב.
אבל דימה הוא לא אחד כזה שיירים ידיים, הוא יודע יותר טוב מכולם שהזדמנויות של פעם בחיים קורות בדיוק ברגע הנכון. אז הוא שוב חיכה שיצמחו לו רגליים. אבל זה לא יקרה, לא בקור המקפיא הזה שבראש ההר.
חבל.
כי דימה באמת היה כמו כולם ואפילו קצת יותר.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
