הוא נבנה בכפר צפוף וקטן. כפר ערבי בשוליה של הארץ הגדולה. ארבעה פועלים ערבים קשי יום בדיוק כמותו, בנו אותו.
אך בחצי המחיר.
אבל הוא לא אהב את זה. לא את המראה של עצמו ובטח לא את המחנק והלחץ באותו הכפר. ועל אף שהיה רק בית ערבי ממוצע, הוא שאף לקצת יותר מכך.
אז יום אחד הוא ארז את היסודות שהיו מחברים אותו לשם, אל אותה האדמה, ועזב.
לתמיד.
שוב הוא לא יחזור.
אפילו לא טרח להשאיר מכתב או הסבר בעל פה. "גם כך לא יבינו" חשב.
אבל היכן ישתקע?
הרי הוא בית ערבי וכלונסאות לו ממקום אחר, והם? הבתים בשכונה, הם לא יקבלו סתם אחד שכזה בידיים פתוחות.
לכן הוא חיפש מגרש שיהיה לו בטאבו. לא בשולי החברה, כי אם במרכז. אבל כזה לא היה במחיר שיכול היה להרשות לעצמו. וכשסוף סוף נמצא המגרש במחיר הריאלי, הסתבר שהקונצנזוס שוב פעם זז ועימו גם עלה המחיר.
אז הוא שכר לו מגרש. בנתיים. משהו זמני בדרום תל אביב.
בתחילה הוא הרגיש שם בנוח, אחר כך הגיעו דו"חות ומיד פקחים. ועוד לפני שהצליח לקרוא את האותיות הקטנות ברפורט, הורידו לו חצי מרפסת.
אז פגוע, מותש וחבול, עבר לדרומה של אותה המדינה. למקום קצת (הרבה) פחות מבוקש. שם המגרש שהשכיר היה קטן אף יותר ממידותיו הטובות (כי הריי בכל זאת, הוא היה בית ערבי ולאלו יש חתיכת מטראז') והוא הכניס את הכרס וכיווץ את עצמו עד שהתאים.
בקושי.
אבל זה הספיק לו, לכאורה.
לפחות עד שיהיה לו מגרש משלו.
ולילה אחד התעורר מגרד עז בפניו.
הוא טפח קצת ואחר כך ליטף, רק לא לפצוע עצמו בשל הגרוד.
לא, לא היתה שום סיבה לחשש וגם לא נפיחות.
אז הוא חזר לישון בשלווה יחסית.
ובבוקר, רק כששטף את פניו אל מול הראי, סוף סוף הוא ראה את הכתובת על הקיר – "צא מכאן חצי מחיר".
ולמרות שידע שגם הם וגם הוא נבנו מאותם החומרים, ועל אף שהאמין שאת כולם בנו אותם הבנאים, ארז חפציו ויצא שוב לדרך, קצת מלוכלך וכמעט כבר בלי ערך.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
