היו לה שבע נשמות.
ואת כולן היא שמרה בצנצנת זכוכית שאמא ניקתה ושמרה במיוחד עבורה.
ובכל פעם שרינה הייתה פותחת את מכסה צנצנת הזכוכית כדי לספור את כל הנשמות שעדיין היו בה, ריח ריבת התותים שעוד דבקה בעקשנות בלתי מוסברת אל דפנותיה, היה מזכיר לו את ריח הבית, את אמא ואבא מבשלים לערב שישי, ובכלל את כל הטוב שעוד נשאר בעולם.
אך להבדיל מהנהוג לחשוב, רינה לא היתה חתול היא הייתה סתם ילדה רגילה עם שבע נשמות. אפילו שפם לא היה לה, אבל בכל זאת אלוהים ברך אותה בכמה נשמות יותר מהרגיל.
למה? ככה.
בלי אידיאולוגיה גדולה כל כך מסביב. בלי סיבה.
סתם כי אלוהים אהב ריח של ריבת תותים מתוך צנצנות זכוכית ריקות. כי הוא אהב נוסטלגיה, וזכרונות בריח תות עשו לו את זה.
'ואנשים', חשב אלוהים, 'עכשיו עם כל הממתקים מייד אין צ'יינה, הם כבר בקושי פותחים צנצנת ריבה פעם בחודש'.
וזה לא היה מספיק תדיר בשביל אלוהים.
אז הוא חשב שאם לרינה יהיו מספיק נשמות בצנצנת והיא תספור אותם בכל יום, זה יהיה אחלה מקור לריח של ריבה. כמו פעם.
אבל לרינה הייתה סברה אחרת. היא האמינה באמת ובתמים שאלוהים בוחן אותה. אחרת איזו סיבה הייתה לו לתת לה אקסטרה שש נשמות אם היא לא חתול?
אז רינה חשבה הרבה על הדברים, אבל היא לא הגיעה לשום תובנה משמעותית.
קודם היא סברה שאלוהים רצה לראות מה מרגיש אדם כשהוא יודע שיש לו שבע צ'אנסים לחיות. אחר כך היא הניחה שאלוהים פשוט רוצה לבדוק עד כמה היא תהיה נדיבה עם הנשמות. ולבסוף רינה פשוט שכחה מכל העניין ואפילו הפסיקה לספור אותן כל יום.
ואלוהים כבר לא היה מבסוט מזה כל כך.
ובאותו היום העולם של רינה כמעט ונחרב.
זה היה בערב שישי, ממש מעט לפני קידוש של שבת. אבא שלה הפסיק לפתע לנשום. וכשכולם נלחצו והתחילו לצעוק, רינה פשוט רצה לחדר, פתחה את הצנצנת ושחררה נשמה אחת לאוויר.
ולאלוהים חזר החיוך של הריבה לפרצוף.
אבל כמה אפשר כבר לספור נשמות בצנצנת זכוכית אם אין לך באמת סיבה מוצדקת לכך? אז עברו שנה ושנתיים ורינה שוב פעם שכחה.
וכשלאלוהים נמאס לבסוף, הרבה שנים אחר כך, ורינה ניגשה בפעם האחרונה אל צנצנת הריבה השקופה, היא פתחה באיטיות את המכסה. אט אט התפשט בחדרה ריח ריבת התותים שאמא הכינה לה לפי שנים כה רבות, והיא נזכרה בה וגם באבא שלה.
וכל אותם הזכרונות כמו גם הכאב בחזה גרמו לה לבכות.
על אמא שלה שכבר מזמן איננה, על זה שכבר לא נשארו לה נשמות בצנצנת ובכלל על כל מה שהיה טוב בעולם הזה וכמעט נגמר. וככל שהיא בכתה יותר כך הלך ריח הריבה וחדר עמוק יותר ויותר לנחיריה.
ואז זה הלם בה.
שאולי כל הנשמות האלו היו בכלל בשביל ריח הריבה. שהיא בכלל לא חתול ושבעוד חצי דקה בדיוק כבר לא יהיה יותר טעם או ריח מהצנצנת הזאת.
ושבכלל כל הצנצנת הריקה עם ריח התותים היא כל הפואנטה.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
