פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 498 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-10 חודשים מה שהורים רוצים I.V olokita
כמו בכל יום בדיוק בשעה זו, גם היום ארזה השמש את חפציה והביטה אל קו הרקיע ההולך ומצטמצם. היא עוד הספיקה להגניב חיוך נבוך אחרון אל ארבעת ענני הנוצה הצמריריים אשר התחננו שתשאר עוד טיפה. ומה היא עוד יכלה לעשות, גם לה יש את החוקים שלה.
יצחק הביט בשמש בעודה נפרדת מן השמיים, הוא היה טרוד במחשבות ודמעות זולגות על פניו. כך היה נוהג בימי ההולדת שלו, מן מנהג ישן שהיה מטפח עם השנים.
אבל היום לא הייתה לו יום הולדת, ובעצם, כמעט לא היה לו כלום. רק מחשבות ששרבט על דף נייר.
יצחק היה איש שמנמן ומקריח, גילו נושק לארבעים. מעולם לא התחתן וגם לא החזיק כל עסק או עיסוק מסודר. רק הורים היו לו, נס שעודם בחיים. אנשים קשי יום, נטולי הכנסה שעשו תמיד את כל שרק יכלו עבורו. אבל יצחק מעולם לא העריך אותם, וגם הם כבר כמעט התייאשו מהילד.
למעשה, יצחק שנא את ההורים שלו או לפחות כך חשב. "טרחנים זקנים, כל הזמן רק רוטנים שאין להם כסף" היה חוזר וממלמל לעצמו בכל יום מחדש.
הוא היה ילד נכשל, מאז שנולד לא צלחה דרכו בדבר והוא מעולם לא עשה דבר כדי שתצלח. רק ישב ושרבט במחברת קטנה ומכופפת מעט בכדי שתתאים אל כיסו. יצחק לא סיים את לימודיו בבית הספר, גם זה לא נראה חשוב דיו עבורו, מיד התגייס לצבא ולאחר מכן מצא עבודה ועוד עבודה ועוד. עד שהתייאש.
והנה גיל ארבעים מתקרב והוא עדיין גר בבית הוריו המזדקנים, בכיס מכנסיו אותה מחברת שורות שהתחלפה כבר מזמן באחרת, ועוד הרבה אחרות אחריה.
אימו ואביו אינם מצפים עוד יותר לדבר ממנו, וגם הוא כבר אינו מצפה יותר מעצמו.
ואילולא אותו המכתב שהגיע בשעת בוקר מוקדמת יתכן שחיו עד עצם יום זה היו בדיוק אותו הדבר.
"יצחק" קרא לו אביו, "יצחק מכתב עבורך". הוא רץ מהר מן החדר וחטף אותו מידיו של אביו הנרגש. זה היה המכתב הראשון שקיבל בחיו.
יצחק אחז במכתב בהתרגשות, תחילה הריח אותו. היה לו ריח של הצלחה, זאת יצחק ניחש כיוון שמעולם לא נתקל בריח כה שונה מניחוח הכישלון. הוא הניף את המכתב באוויר אל מול האור וניסה לבחון מה בתוכו.
"תפתח אותו כבר, אדיוט מגודל" צעק לו אביו שעמד לידו נרגש לא פחות ממנו.
שניהם ידעו, יצחק ואבא שלו, שיש כאן סיכוי, הסתברות חצויה שכל מה ששניהם רוצים יתגשם, שהוא יצליח ושיהיה להם כסף.
"אבא אתה חושב שזה אפשרי" שאל יצחק לפתע. "מה אפשרי" השיב האב המופתע. "אתה חושב שזכיתי או לא" המשיך הבן הבטלן להקשות. "תראה" גמגם קצת האב, "אתה מצייר כבר שנים. ואפילו אמר אז ההוא, נו זה המפורסם שפגשנו בשוק, שאתה עילוי. אז מי אני שאקבע אם יש פה סיכוי".
יצחק חייך. "זה עכשיו או לעולם לא" חשב לעצמו וקרע את שולי המעטפה לאט לאט. הוא הוציא את המכתב המקופל ויישר אותו לקריאה.
"יצחק היקר" היה שם כתוב, "הנני שמח להודיעך כי מקבץ הציורים ששלחת לנו הרשים עד מאוד את צוות השיפוט של תחרות צייר נולד".
יצחק עצר לרגע מקריאה והניח את המכתב על השולחן הקטן בפינת הסלון. הוא ניגב דמעה שנקוותה בעינו ושפשף את אפו. לאחר מכן שב ואחז במכתב והמשיך בקריאה רצופה.
"לאור האמור לעיל, הנני מתכבד להודיעך כי הנך הצייר הנולד לשנת אלפיים וארבע עשרה של מדינת ישראל. בברכה מקסימילאן בוחבוט, יושב ראש ועדת השיפוט".
"מה" צעק יצחק בקול רם ונרגז והעיר את אימו משנתה.
"אבל מה עם הפרס הכספי שהבטיחו?" שאל בכעס, "איך אצא לעולם וכיצד אכלכל את חיי?".
"לא נורא בן שלי, לא נורא, כסף זה לא הכל בחיים, אז תגור פה עוד קצת בנתיים" ניחם לו האב ונישק את בנו נשיקה גדולה של אבא גאה.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-10 חודשים סיפור חכם ועצוב. פואנטה℗
-
לפני 9 שנים ו-10 חודשים בחרת טוב I.V olokita
-
-
