הכאב הוא יפיפה.
כשהוא מובע במילים, בקווים החד גוניים האלה שאתם מכנים ציור.
הכאב שלי יפה בעבורכם, הוא יפה גם בעבורי.
אני אוהבת אותו, עד כמה שזה מוזר. אני אוהבת את הכאב שלי.
ואין לי כוח לעוד שנאה בחיים, באמת שאין.
אז כשאני אומרת לכם שאני בסדר, אני לא.
שום דבר לעולם לא יהיה בסדר, תלמדו.
אין דבר כזה בסדר.
בסדר זה שטח אפור,
שטח שעוד לא הוגדר.
דבר ללא מין וערך,
דבר ללא שייכות והווה.
איזה מין דבר זה להיות כך?
להיות שטח אפור שבוהה בחלל האין סופי של המחשבה?
להיות שבויה בידי הדמיון שלך?
לפחד מהדבר הזה, שאינך יודעת מהו?
אני רוצה לפקוח עיניים, להסתכל ולבחון.
אני רוצה לדעת איך לרפא אנשים.
בגלל זה אני נמשכת לרפואה ולביולוגיה ולציור ולכתיבה.
אני מנסה לטפל בעצמי, לגרום לעצמי להוציא את הכאב ללא הצלחה.
אבל לכולנו כואב.
גם לילד בן שנתיים כואב.
לכולם, בלי יוצא מן הכלל.
פשוט מי שכואב לו יותר הוא מוכשר.
אנחנו תלוים בכל כך הרבה דברים שבקושי קשורים אלינו.
הם אומרים שהם בשבילנו אבל אנחנו רק שטח אפור.
לא טוב מידי בשביל הקלות ולא רע מידי בשביל עזרה.
שטח אפור.
אלא שהם "בסדר"
אלא שהכי פגועים
שיכולים לבכות באותה התדירות שהם מחייכים.
אנשים שלא באמת חיים עד שלא נותנים להם סטירה ומעירים אותם.
אני לא גאה בזה אבל אני די בטוחה שהייתי אחת כזו.
אני רגישה מידי, לפי מד הפגיעות והרגישות.
רמה 7-8, 7.5 בממוצע.
זה אומר שקשה לי לתפקד בחברה וכל הבולשיט הזה.
בכל מקרה, זה די נכון כזה אבל לא מהסיבה הזו.
אני רוצה לדעת מה אנשים חושבים עליי. הכל.
מטרידים אותי דברים קטנים, כמעט בלתי חשובים שאתם בדרך כלל שוכחים.
אבל משום מה.. אני בקושי זוכרת משהו.
אני רוצה לדעת מי אני, להתמודד עם זה אבל.. מה עם אני לא מוכנה עדין?
מה עם אני לא יכולה להתמודד עם זה?
אני לא כולה להגיד שעברתי הרבה בחיים.
אני רק יכולה להיגד שחוויתי כאב, דחייה, קבלה, סיפוק, עצב, יגון, השפלה, ניצחון, חיים ועוד ועוד.
אבל מה שחסר לי..
התמדה, מסגרת נורמלית, לעמוד בזמנים, לוח, אומץ, אופי.
אני לא חריפה כמו נשים שאני מכירה, אני השקטה הזו.
לפעמים אני שונאת להיות השקטה הזו.
זו שאף אחד לא בא אליה הביתה,
זו שמכירים מכמה שיחות ידידותיות,
זו שלא נוקטת צד כשיש וויכוח או כל דבר דומה.
אני לא אוהבת להיות האישה הזו,
בת האנוש הזו.
אבל לפעמים.. כן.
ולפעמים.. לא.
אני לא יכולה להגיד באיזו תדירות אני מעדיפה את מה אבל יש עובדה אחת שאני יכולה להגיד לכם במאת האחוזים-
אני היא אני. ואני הולכת להשתנות, להתעצב, להתגמש, להתאים.
אני הולכת להיות אני, לעשות את כל מה שאני יכולה, את כל המאמצים שאני יכולה לגייס בכדי להגיע לאן שאני רוצה.
אני רציתי להתחיל לקפוץ בחבל. אבל לא מצאתי אותו, אפילו לא חיפשתי.
למה? כי לא זכרתי.
אני שונאת את זה. לא לזכור. אני רוצה להיות מסוגלת לעמוד בראש זקוף ולדעת שעשיתי את מה שאני יכולה כדי להגיע לאן שרציתי.
לצערי, לא זכור לי דבר כזה.
אני זוכרת ניסיונות כושלים,
אני זוכרת בריחה,
אני זוכרת דברים רעים בעיקר.
אני.. אני היא אני.
לפעמים זו מי שאני רוצה להיות ולפעמים לא.
אני אוהבת לחשוב שיש זאב קוסמי גדול שמגחך על כולנו.
זה נחמד לחשוב ככה. אבל סביר להניח שזה לא נכון.
טוב, עכשיו 02:23 אני כותבת כבר 20-19 דקות.
לילה טוב בני אנוש,
אל תיכנסו לשטח האפור.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
