פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 237 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-11 חודשים סיפור מסגרת I.V olokita
אתם מכירים את הידיעה הזאת. ההכרה שמה שאתם הולכים לעשות עכשיו יתנקם בכם בעוד כמה זמן.
בכל אופן, אני מכיר. אבל באופן העמוק של ההכרה שלי. כאילו, ממש.
בגיל שלוש עשרה כאב לי הראש אז לקחו אותי לרופא של הראש. הוא אמר "הילד צריך משקפיים" אבל אני לא רציתי. כי אפילו בחמש הדקות שניסיתי להרכיב אותן על העניים, הן עשו לי כאב גרוע יותר מהכאב שהיה לי מלכתחילה. ואפילו שאמא שלי אמרה "שלוקח לעניים זמן להסתגל" וש"בעוד כמה ימים כבר לא תזכור את הכאב הזה", עדיין לא הייתי מוכן להרכיב אותן.
אבל בימים האחרונים חזר לי הכאב ראש ואני כבר לא נער יותר.
אז אחרי שבוע של כאבים, למען האמת, דיי נכנסתי לחרדות. הרי אני רק בן ארבעים, יש לי ילד בן תשע וילדה בת ארבע, נישואים יציבים ועבודה שאני אוהב. אז למה לי למות דווקא עכשיו?
והנה שוב אני בתור לרופא (אחד אחר כי ההוא כבר נפטר) וגם הוא אומר שזה ממש לא גידול ואני בסך הכל צריך משקפיים. ולצד ההקלה מכך שאני לא אמות בקרוב, ידעתי שאין סיכוי בעולם שארכיב משקפיים, לא בגילי המוקדם.
אז התעלמתי מעצת הרופא והמשכתי לכתוב, ובמקום משקפיים לקחתי כדור.
ועכשיו, כשקצת פחות כואב בראש והספר כבר דיי גמור, רצתי אל הסלון, אני והדף של הסיפור האחרון. "תקראי" אמרתי לה והנחתי עליה את הדף.
אשתי התרוממה משכיבה על הספה הנוחה לישיבה מאולצת. היא אחזה בדף והסתכלה בו.
"רגע" היא אמרה. "צריך להכין אוכל לילדים".
"טוב" עניתי. זה אכן חשוב האוכל לילדים. אז חיכיתי. ואחרי שכולם שבעו ביקשתי שוב שתקרא.
"לקרוא מה?" היא שואלת אותי.
"את הדף עם הסיפור שכתבתי" אני עונה לה בכעס.
היא מביטה עליי ואחר כך על הדף. "שתית?" היא מחזירה לי בכעס עצמאי משלה.
"לא" אני אומר "וזה בכלל לא מצחיק אותי. תקראי, זה הסיפור האחרון. קדימה, אחר כך אני שולח את כל הספר למו"ל".
"אין פה סיפור. גם לא דף. יש כאן רק מסגרת מרובעת של עמוד נייר 4A והבפנים שלו חסר" היא אומרת ומנפנפת את שוליי הנייר אל מול פניי.
אני חוטף ממנה את הדף וממשש אותו. "על מה היא מדברת" אני שואל את עצמי בקול חצי רם.
"קח, תקרא" אני זורק את הדף על הרצפה לעבר הילד המשכיל שמשחק מתחתיי בדיוק בנקודה הספציפית בה נחת העמוד.
"אבא זה יפה, האם זו מסגרת של תמונה?" שואל הבן המתוק שלי בתמימות ילדים, אבל זה רק מעצבן אותי עוד יותר.
"אתם באמת לא רואים את הסיפור" אני שואל בייאוש.
"לא" הם עונים במקהלה. "רק מסגרת, לא יותר מכך".
"אבל יש פה פאנצ'? כאילו, אתם מבינים את המסר?" שאלתי בייאוש.
"יש כאן דף עם חלל גדול באמצע. אם היה פה מסר הוא כנראה מסתתר בחלקו הריק של הדף" אומרת אשתי.
"אבל זו מסגרת יפה, גזורה בקפידה" אומרת ביתי הקטנה ואני משיב לה בחיוך רחב.
אוי כמה אני אוהב את הקטנים שלי.
כעת אני לוקח את הדף מידו הקטנה של בני, מסתכל עליו וחוזר אל חדר העבודה. "אוליי השתגעתי" אני חושב לעצמי, אך פוסל זאת מייד. אם הייתי משתגע כנראה שלא זו השאלה שהייתי שואל את עצמי. כי עצם ההכרה בכך שאולי השתגעת הוא כבר מדד מצוין לשפיות.
"אולי תרכיב את המשקפיים" היא צועקת לי מהסלון.
"תרכיבי את משקפיים" אני צועק חזרה ומייד מתחרט.
אתם מכירים את הידיעה הזאת. ההכרה שמה שאתם הולכים לעשות עכשיו יתנקם בכם בעוד כמה זמן.
מפה לשם, לישון על הספה בסלון במשך שבוע זה ממש לא כיף גדול.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
