פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 204 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-11 חודשים שני סיפורים שהם בעצם אחד - חלק א' (גיבור מקומי) I.V olokita
גיבור מקומי
כל כך חם היה בשיאו של אותו הקיץ. למען האמת, גם החורף האחרון היה חם שם לפחות באותה המידה. אם כי... חורף זה חורף, ולפחות אז היו להם עננים להתנחם בהם. אבל בערבה הצחיחה, כשהקיץ מגיע, אם אין לך ענף של עץ שיטה מעל הראש או מיזוג חזק במכונית. כנראה שהלך עלייך.
לאברהם היה לפחות אחד מאלו. היה לו מזגן עוצמתי, כמעט מפלצתי. ככה זה כשאתה נוהג באמבולנס מסוג וונדורה הכי חדיש שיש, מודל אלפיים ושש. אבל לא לכל נהגי האמבולנס בערבה היה רכב כל כך גדול ומשופר, רק לו, לאברהם. כי הוא היה הכי גיבור מבין כל נהגי האמבולנס בערבה.
בכנות, אם אברהם היה משקיע במשפחתו ולו פרומיל אחד מהזמן שהשקיע בהצלת חיים על הכביש הארוך או בישובי הערבה, יתכן ואשתו כלל לא הייתה כועסת עליו באותו הלילה. אבל הוא לא עשה כל מאמץ כזה ואפילו לא התכוון לנסות. זה לא שהוא לא שאף להיות אבא טוב. הוא מאוד רצה, אבל העבודה פשוט שאבה אותו, תמיד היה עוד מישהו להציל באיזשהו מקום. והוא קיבל על זה מדליה. בעצם, כמה מהן. אז כן, בשביל כולם הוא היה גיבור מקומי, אבל לא בביתו שלו. שם הוא היה סתם אברהם, אפילו לא אבא.
ובאותו הלילה פשוט נמאס לה. אז היא כעסה עליו והוציאה הכל, את כל הכביסה המלוכלכת. ולא היה אכפת לה מכל ההסברים על שליחות או שאמא שלו נמצאת בסלון וגם לא שהילד יושב ושומע הכל. עכשיו היא מתפוצצת ושאף אחד לא יעז להפריע. והיא הטיחה בו "שאי אפשר ככה יותר" ושעוד מעט היא קמה ועוזבת הכל. ועוד היא אמרה שהילד מפגר אחרי שאר הילדים והוא מאוד נבהל כי כל מה ששמע היה רק שהילד מפגר.
"אז מה אני צריך לעשות?" שאל בבהלה.
"תוכל לקחת אותו מחר איתך לעבודה, זו תהיה התחלה טובה. חוויה של אבא ובן" היא נרגעה במקצת והציעה.
"אבל את לא חושבת ש..." הוא עצר את עצמו לפתע. כי למרות שרצה להגיד שאולי לא כדאי שהילד יראה את כל הדם הזה שהיה רואה בכל יום, הוא פחד מתגובותיה קצת יותר.
"חושבת מה?" היא שוב העלתה את הטון.
"כלום יפה שלי" הוא ענה והשפיל את עיניו. "כלום. מחר נעשה יום אב ובן".
אז הילד חייך והלך לחדרו. להתכונן למחר.
ובבוקרו של יום המחרת הוא העיר אותו מוקדם. לאחר מכן עזר לו להתלבש ואף צחצח את שיניו (למרות שלא היה כל צורך בכל אלו, כי הוא ידע לעשות הכל גם לבד). ובכל זאת, כעת שניהם היו מוכנים. יום אב ובן מתחיל. קודם הם נסעו לתחנה המקומית, שם שתו קפה ראשון של בוקר. כלומר, הוא שתה קפה, הילד רק שוקו. לאחר מכן הגיעה קריאה ראשונה. מישהו החליק על מדרגות סף ביתו וכואב לו בגב. "מזל" הוא חשב "דם לפחות לא יהיה שם". והם יצאו אל הדרך. מה זה יצאו? דהרו למקום, עם סירנות, אורות וכל הבלאגן. "סוף סוף הילד יראה גיבור אמיתי בפעולה" הוא חשב וחייך לעצמו בזמן שנהג. אבל חמש דקות אחר כך התחלף החיוך במעט דאגה.
הוא לא הבחין מייד שהיה זה בסך הכל פיצוץ של צינור מיים ראשי אשר ביקע את הכביש. רק תהה למה עכשיו הוא נדרש להפעיל את שני הווישרים על מהירות מלאה, פתאום באמצע הקייץ, כשאין אפילו ענן אחד בשמיים. אז הוא עצר את הרכב בצידו של הכביש וקילל את אלוהים על כך שדווקא היום החליט להוריד להם גשם. לאחר מכן לקח מטריה קטנה מתא הכפפות ויצא לבדוק מה קרה. אבל מיד, איך שירד מן הרכב, הוא החליק ומעד אל הקרקע. ולרוע המזל, נפל בדיוק על הראש. אז הוא מת, דיי מהר.
והילד פשוט לא הבין.
הוא ישב שם באוטו עם כל הסירנות, האורות ושאר הבלאגן ופשוט לא הבין איפה אברהם, לאן אבא שלו נעלם לו פתאום. ובהלוויה, כשכולם אמרו שזה לא בסדר שאלוהים לוקח את כל הגיבורים טרם הגיע זמנם, הוא אפילו בכה קצת. אבל יותר מאוחר, כשחודש או שניים חלפו מאותו המקרה, כשהילד כבר היה הרבה אחרי, בוקר אחד פשוט הפסיק לדבר.
רק כתב וכתב.
וכתב.
תחילה סתם על דברים שראה. אחר כך סיפורים, על הכל, בעיקר על דברים שמעולם לא קרו. אבל ככל שהוא העמיק יותר ויותר באותם סיפורים, כך הוא האמין שאכן הם קרו.
ויום אחד לאמא נמאס. מהכל. מהשכול, מהשתיקות שהיו אז בבית ובעיקר מהדיבורים של כולם, דיבורים שלא הייתה אמורה כלל לשמוע. אז היא קמה, ארזה את החפצים של שניהם ועזבה את הכל. והנער איתה.
אבל במונחים של ערבה, מעט כסף זה המון. ובמרכז הארץ מעט כסף זה פשוט לא מספיק. אז הם גרו בדירה קטנטנה בליבה של שכונת מצוקה. והוא לא אהב את זה בכלל. בעיקר כי כולם היו מציקים לו ואפילו מרביצים. כל פעם כשעבר ברחוב.
אז לא הייתה לו ברירה והוא חזר לדבר. אבל רק בסיפורים. כל מה שכתב כבר שנים. והכל היה שקר, כזב. אבל הוא חשב שהייתה זו אמת וגם הם האמינו, לפחות אופיר, בריון השכונה. אז הוא ניצל. בנתיים.
אבל אופיר לא היה צריך סיבה אמיתית בשביל להרביץ לו, מספיק שהייתה בחורה בסביבה. תחילה הוא צעק לו סתם "משוגע" אחר כך זרק עליו אבנים. אבל הוא לא פגע. לפחות בנתיים.
אבל לא קללות, לא מילים ובטח שלא אבנים ישברו בן של גיבור. מה זה גיבור? בין לאומי. אז הוא המשיך ללכת בחוץ בלי כל פחד בלב. אבל יום אחד הבנתיים נגמר לו, ואופיר היה שם ולא במקרה.
"משוגע" הוא צעק לו לתוך הפנים.
"אני לא משוגע" הוא ענה לו בלי פחד בכלל.
"משוגע, בן לאמא משוגעת" אמר אופיר וכולם צחקו.
"אם אני כל כך משוגע" הוא אמר "איך זה שגייסו אותי לצבא?" המציא עוד סיפור מבלי למצמץ.
"אותך לצבא?" שאל אופיר.
"ליחידה מיוחדת. לסיירת" המשיך לשקר, אף שכבר האמין שהייתה זו אמת. "כבר ממחר אלך בשכונה עם מדים".
"גיבור" לפתע כולם צעקו, "גיבור אמיתי יש לנו פה. ממש פה, אצלנו בשכונה".
כעת אופיר נרתע מעט לאחור. כי גם לו היה פעם אבא ועם גיבורים הוא לא מתעסק. אותם הוא משאיר לאלוהים.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
