פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 408 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-11 חודשים הלב של עומר I.V olokita
זה רק אחד מתוך שלושה סיפורים שמרכיבים את הלב השלם.
המשך יבוא (בהמשך).
אבא תמיד טען שעומר בא מבית הרוס.
בזמנו חשבתי שהדבר מוזר. כלומר, הייתי אצלו בבית כמה פעמים ולמעט סדק קטן באחד הקירות בחדר השינה שלו, הבית שלו היה יחסית שלם. אז לא המשכתי להקשיב לאבא, עד שהייתי מספיק גדול כדי להבין למה בדיוק הוא התכוון.
עומר היה החבר הכי טוב שהיה לי. היינו באותה הכיתה ולפני זה באותו גן הילדים. כל יום אחרי הלימודים היינו נפגשים בוואדי שמאחורי הבית שלו. היו שם גרוטאות ישנות של טרקטורים ושלדות של מכוניות ורק שומר ערבי זקן היה מופקד לשמור עליהן. אהבנו את הערבי הזקן כי הוא תמיד נתן לנו עוגיות מתוקות ודיבר מצחיק עם "ב" במקום "פ", אז אחרי שהיינו מסיימים לשחק בגרוטאות, תמיד היינו יושבים איתו ושומעים סיפורים על איך היה פה פעם בבלסטינה. והיה שם גם את השדה הקטן שאבא של עומר שתל, אבל עומר תמיד אמר שעל השדה הזה אסור לדבר עם אף אחד כי אבא שלו לא מרשה ואפילו כועס מאוד.
עומר היה החבר הכי טוב שהיה לי בעולם. למען האמת, הוא היה החבר היחיד שהיה לי מאז ומתמיד, חוץ מאחותי הקטנה אבל היא לא נחשבת.
לעומר היו אמא וגם אבא. וזהו. לא אחים ולא אחיות, הוא היה לבד. אבל אמא של עומר הייתה מאוד נחמדה, תמיד. לא משנה כמה כאב לה, תמיד היא חיבקה אותנו והכינה לנו לימונדה, בכל פעם כשהיינו באים אליו הביתה. את אבא של עומר פגשתי רק פעם אחת, ולמרות שידעתי שהוא גר אצלם בבית, עומר אף פעם לא דיבר עליו וכששאלתי היה מתחמק מתשובה.
עומר היה חבר טוב, אחד כזה שקט שתמיד מחייך, אפילו כשרע וכשכואב לו. הוא כמעט אף פעם לא דיבר ובטח שלא צעק או קילל. ומאז שאני זוכר את עומר, תמיד כאב לו לשבת אבל אף פעם הוא לא בכה בגלל זה, רק עיקם קצת את החיוך שלו ומשך הרבה עם האף כאילו זה כל הבכי שעוד נותר לו בגוף. כששאלתי מה גורם לכאבים הוא אף פעם לא ענה רק שתק והשפיל מבט לרצפה, ויום אחד כבר לא כאב לו יותר. סתם ככה, כאילו זה פשוט עבר. אבל מאז עומר לא חייך יותר. להיפך, הוא היה עצוב והתחיל לקלל ואפילו להרביץ. הרבה. אז ביקשתי שיפסיק ואיימתי שיותר לא נהיה חברים. וכשהוא ראה שאני רציני הוא סיפר לי שזה כבר לא תלוי בו ושהוא פשוט לא יכול להפסיק.
"בלילה, לפני שבועיים בערך נמאס לי ממנו, מהלב הרע של אבא שלי. אז בלי שהוא ירגיש, כשהוא ישן הכי עמוק, לקחתי את הלב שלו מהשידה שליד המיטה והחלפתי עם שלי" הוא אמר.
"זה אפשרי?" שאלתי.
"ברור" ענה עומר ונתן לי צ'פחה חזקה בראש.
"אז עכשיו אתה מתנהג בדיוק כמוהו" שאלתי.
"זה עדיף" הוא ענה, "ככה אמא לא סובלת ולי כבר לא כואב יותר".
"יש לי רעיון" אמרתי לו. "תן לי את הלב שלך לכמה ימים ואני אנסה להחליף אותו עם לב אחר".
"אבל אי אפשר לחיות בלי לב" ענה עומר.
"תיקח בנתיים את שלי" עניתי והגשתי לו את הלב שלי, "אני כבר אסתדר".
ידעתי בדיוק איפה אפשר למצוא לב אחר, לב טוב יותר. ולשם בדיוק הלכתי אחרי שהסתיימו הלימודים באותו היום.
"מה שלום חמודי?" שאל הערבי הזקן מיד כשהתיישבתי על ידו. "איפה חבר שלך?".
"הוא לא בא היום" עניתי. "הוא לא מרגיש כל כך טוב, יש לו בעיה עם הלב אז נתתי לו את שלי בנתיים. הנה תראה" אמרתי והצגתי לערבי את הלב המקולקל, כדי שיאמין לי.
"או, זה לב רע מאוד. אני מכיר את הלב הזה" אמר הערבי הזקן. "ילד לא יכול להסתובב עם לב כזה". הערבי גירד בפדחתו החשופה והמשיך לשחק עם שרשרת החרוזים אשר אחז בידו. אחר כך הוא הביט אל השמיים ואז אמר בקול שקט "אתה יודע מה חמודי. תן לי את הלב הזה וקח את שלי. גם ככה אני כבר זקן מאוד ולא נותר לי עוד הרבה זמן. קח, קח את שלי". כך הוא אמר והגיש לי את הלב שלו על שתי כפות ידיו הרועדות. ואני, שעוד אחזתי בלב הרע בידי לא חשתי כל ייסורי מצפון בעניין ולקחתי את ליבו בזמן שהנחתי את הלב הפגום בידיו.
"יאללה, עוף מפה" אמר הערבי לפתע בקולו הזקן.
"סליחה אדוני" עניתי והשפלתי מבט לרצפה. לאחר מכן הסתובבתי לאחור והלכתי משם.
ביום המחרת חזרתי אל חיי כאילו לא קרה דבר. את הלב הערבי והטוב נתתי לעומר והוא השיב לי את שלי בחזרה. אחר הצהריים ירדנו אל מגרש הגרוטאות אבל הערבי לא היה שם. אז רק שיחקנו בפורד הישנה בלי לעשות הרבה רעש. לאחר מכן עומר התיישב על הרצפה וסיכל את רגליו, הוא חייך אליי והזמין אותי להתיישב לידו בטפיחה על הקרקע וכשהתיישבתי, הוא סיפר לי סיפורים חכמים על החיים בבלסטינה ועל הכיבוש שהשחית.
ואת הערבי הזקן לא ראינו יותר.
בכפר שלו אמרו שהפסיק לעבוד.
לאחר מכן אמרו שנפטר. שקברו אותו למרות שלא היה לו לב. "מסכן. השתגע הזקן. כמו יהודי ששתה הרבה אלכוהול. פתאום הוא התחיל לקלל את כולם, להרביץ לאשתו, לנכדים. אחר כך הוא נעלם ליומיים וכשחזר אל הכפר רק היה יושב ושותק. ככה עד שמת".
אני ועומר גדלנו מאז. אני עזבתי את האזור ועומר נשאר. הוא לא עשה צבא, גם לא הלך ללמוד. מידי פעם כשהייתי חוזר לבקר בבית הוריי הייתי מבקר גם אותו במגרש הגרוטאות. ביחד היינו מטיילים בין עצי הזיית שהוא נטע בשדה הישן של אבא שלו. הוא היה מספר לי סיפורים ואני הייתי מאזין בקשב רב.
וואו, והיו לו לעומר את העוגיות הכי מתוקות בעולם. כאלו שרק לב אוהב יודע להכין.
אי. וי אולוקיטה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-11 חודשים אני לא בטוח אם זה יותר יפה או יותר עצוב, אבל אני ממש אהבתי. iniesta8 (ל"ת)
-
לפני 9 שנים ו-11 חודשים תודה רבה I.V olokita
-
-
