פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 155 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-11 חודשים לב של נערה I.V olokita
המשך הסיפור מאתמול (הלב של עומר) והחלק השני מתוך שלושה קטעים במרכיבים את הלב...
מצאתי לב. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל באמת, היום ברחוב מצאתי לב. אחד כזה אמיתי של בן אדם.
ברור שזה נדיר כי בני אדם לא נוהגים לשכוח את הלב שלהם בדרך כלל ברחוב, מקסימום בבית אם הם ממהרים לעבודה אבל אז אף אחד לא באמת יודע.
בכל מקרה מצאתי לב.
בהתחלה קצת נלחצתי ולא ידעתי מה לעשות, הריי בכל זאת, מה לנערה בת חמש עשרה וללב אדם? אז הכנסתי את הלב לתיק שאף אחד לא יראה והמשכתי ללכת. אחר כך חשבתי שאולי כדאי ללכת עם הלב למשטרה. אבל הם בטח יקחו את הלב וישמו אותו באיזה מחסן אבדות, ועד שהבעלים של הלב יגיע לדרוש אותו יעבור הרבה זמן והלב כנראה יסדק ובסוף ישבר כי אף אחד לא בא לאסוף אותו.
אז המשכתי ללכת לכיוון תחנת הרכבת והלב בתיק, עמוק עמוק.
אני גרה בפרברי העיר ותמיד משתמשת ברכבת כדי להגיע הביתה. אני אוהבת את הרכבת, היא מספקת לי זמן למחשבה. ככה אני יכולה לחשוב על כל החיים בדרך הביתה, כל יום.
אז הרהרתי בלב שמצאתי.
אוליי הלב הזה שייך לגבר צעיר שנתן אותו לאהובת ליבו. אבל היא לא רצתה בו והוא החליט שבלעדיה אין עוד טעם לשמור את הלב, והוא השאיר אותו שם.
אולי הוא בכלל שייך לאיש מבוגר שחלה באלצהיימר ופשוט עצר לקנות פרחים ובדרך השאיר את הלב בצד. סתם בגלל המחלה.
אולי הלב שייך לאישה שעבדה שם. זרה ובלתי חוקית בארץ. אחת שפשוט נבהלה כששוטרי ההגירה הגיעו עד שלא הספיקה לקחת אותו. ועכשיו הוא חסר לה מאוד כי בלי לב יהיה לה קשה להתחיל בחיים חדשים בארץ זרה.
ואוליי פשוט הלב הזה היה שייך לערבי זקן שפשוט נמאס לו לחיות בארץ הזאת ורצה פשוט למות?
אבל זה לא לב של ילד.
הוא גדול מידי בשביל להיות שייך לילד או לילדה. חוץ מזה, זה התפקיד של המבוגרים לשמור, שהילדים שלהם תמיד יהיו מחוברים ללב שלהם.
בכל מקרה כשהגעתי הביתה כבר ידעתי מה אעשה עם הלב. אז הדפסתי שלטים "נמצא לב" ותליתי אותם בכל הרחוב ואחרי שסיימתי, עשיתי כמו שאבא עושה עם המגפיים הצבאיות כשהוא חוזר מהמילואים. שימנתי את הלב, עטפתי אותו בניילון והנחתי בפינה קרירה וחשוכה כדי שלא יסדק.
אבא שלי הוא ישראלי אמיתי, בכל שנה הוא עושה מילואים, אפילו שהוא כבר לא חייב. הוא תמיד אומר שמי שרוצה מדינה חזקה צריך להשקיע בצבא חזק, אז הוא מתנדב לצבא. ואותי זה תמיד מבלבל, כי אם הוא כל כך אוהב את הצבא שלנו, אז למה הוא אף פעם לא עוצר טרמפים לחיילים בצמתים?
ועברו ימים אבל אף אחד לא דרש את הלב. אז ביקשתי מאבא שיקח אותי לבית החולים הקרוב ביותר. אבל לא היה לו זמן. אז הלכתי, ברגל. רק אני וציידנית מלאה בקרח ובתוכה הלב.
שעה וחצי ברגל, בין רחובות, בין בניינים, חולפת על פני אנשים שאינני מכירה והשמש קופחת על פני. וכשסוף סוף הגעתי אל פתחו של המוסד הרפואי המכובד, על בגדיי סימני עיגולים של זיעה ופני נוטפות ממנה, חיפשתי את עמדת הקבלה כדי לשאול היכן לשים אותו, את הלב שמצאתי.
"מצויין, הגעת בדיוק בזמן. את פשוט מופלאה" אמרה האחות וחייכה לעברי באושר. "בדיוק הייתה תאונה קשה וחסר לנו לב. בזכותך בחור צעיר יקבל את חייו חזרה".
חייכתי בענווה והסמקתי. לא האמנתי שבזכותי ינצלו חיים של אדם בישראל.
"יהודי?" שאלתי.
"כן. נראה לי" גמגמה האחות.
"למה? זה משנה" הוסיפה שאלה.
"לא, ממש לא. רק רציתי לדעת" שיקרתי.
אבל לאחות לא היה זמן להתמהמה יותר. היא אחזה בלב ורצה איתו לכיוון חדרי הניתוח. ואני אחריה. עד שהגעתי אל דלת ברזל אשר ממנה לא יכלתי עוד להתקדם יותר.
וכשחזרתי הביתה סיפרתי לאבא.
"עשית מעשה טוב" אמר לי אבא, "הצלת חיים של יהודי".
ואני, רק חשבתי על זה שאם באמת הלב יתבזבז על אחד "שהוא לא משלנו", אז לפחות בכל ההליכה הזאת חסכתי את הג'וגינג של מחר בבוקר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
