היא ידעה שלא תוכל להתחמק הפעם. היא ידעה שתצטרך לתת לו איזה שהוא מענה. והוא בשלו, כמו פעם, מביט בה, מתאווה לה, ומתענה...
היא ידעה שאת ליבה ממנו הסתירה, היא חששה לגלות את מה שנותר בה חבוי, והוא כמו אחרים עוד לפניו, חשבה, רודף את מה שלא מושג, בורח מן הדחוי...
היא ידעה שאם מולו תעמוד, אולי תצליח, אך מן הסתם כמוהו, תאבד שליטה, הוא הרי כבר הביט בה לא פעם, ובעיני רוחו דמיין את עצמו איתה...
היא ידעה שלא תוכל עוד לברוח, ורק המוות אותה יציל מעצמה, והוא כבר מזמן חיכה לה כבר שם, מחרחר נשימות אחרונות, עטוי רגבי אדמה...
אימתי תלך ותתור לי הדרך, חשבה, אימתי תנוע אלי יום אחרון, והוא לא השיב, ובמבטו כבר ענה לה - את הרי יודעת, שאין לדחוק בפרטי זיכרון...
מה שהיה כבר היה, ולא נותר מחודש, ורק אבק ממלא כל טפח ישן, ומה שיהיה עוד איננו ובאם יתחדש, יובל אלי ההווה הזה המתעתע יעלה לרגע ויפרח בעשן.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה