אני מוצף, הכל - וכל כולי רטוב. אתמול החל לרדת גשם ולא פסק, המרזב נסתם והגג כולו הוצף עד שהתקרה במרפסת קרסה. הרבה בוץ וטיח, וגשם וקור ורוח שלא מפסיקה.
העץ גם נשבר, זה שחשבתי ממילא לגזם לפני שבועיים והתעצלתי, כי מה כבר יקרה!? זגוגית המכונית התרסקה, מזל שלא היה שם אף אחד חוץ מהחתול של השכנה.
אני טובע, בתוך כל הכאוס הזה, כי הגשם הזה וההתרסקות הזו מותירה אותי שבור על הארץ, מבלי לדעת מה עלי לעשות.
איך מתרוממים עכשיו? ולאן?
ממילא הייתי צריך לקבל החלטה, ממילא היה צריך לשנות. חזרתי על זה שוב ושוב לעצמי - ראיתי את הרגע מגיע, כמו ברכבת בתחנה - וידעתי כל העת מה השעה.
למה לא עליתי לרכבת? למה לא באתי מוכן עם המטען? כי אולי לא רציתי לעזוב את התחנה. נוח לי בה, בבית הזה - גם אם דולף הגג, ומוכן אפילו לבלוע בוץ מדי פעם, כי כולנו שוחים באותה הבריכה.
אבל אני טובע, כבר תקופה, ומוצף ושוקע, וכל כולי ספוג ורטוב ולא יכול להכיל עוד טיפה. על קצה הפיצוץ...
ולא נשאר בי כוח, ולא מוצא מנוחה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
