כשאני מסתכלת מהחלון,
אני רואה את העונות מתחלפות.
שנה אחרי שנה.
מה יהיה האנשים שאני אוהבת?
אני פשוט לא רוצה שיקמלו.
לפעמים זה בתת מודע,
ולפעמים זה נוחת עליי במלוא הכובד.
אני מנסה לנצור רגעים,
אבל זה פשוט לא מספיק.
אני חושבת על היום שאחרי,
עליי מבקרת בבית קברות.
זה כל כך קשה לעיכול.
אני חושבת עליי,
עוד שבעים שנה מהים,
נזכרת ברגעים הכל כך יפים האלה,
ואני לא יכולה שלא להרגיש את הצביטה.
אני אוהבת אותם,
יותר מדי בשביל שיתפוגגו בין אצבעותיי.
לפעמים אני חושבת:
מה עדיף?
לא לאהוב כדי לא לסבול,
או להיפגע?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה