פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 9 שנים ו-11 חודשים תרגום לבן סובק ילדה מוזרה ומשוגעת

  

  ילדה מוזרה ומשוגעת

  שלום לכל אוהבי ומעריצי פרסי ג'קסון ומשפחת קיין!
  זה לא סיפור שכתבתי אבל זה הספר שבו פרסי ג'קסון וקרטר קיין ניפגשים! אני תירגמתי.
  מקווה שתהנו!
  
  בן סובק
  
  קרטר
  להיאכל על ידי תנין ענקי היה מספיק גרוע.
  הילד עם החרב הזוהרת רק הרס לי עוד יותר את היום.
  
  אולי כדי שאציג את עצמי.
  אני קרטר קיין - חצי מהזמן תלמיד בית ספר. חצי מהזמן חרטום.
  רוב הזמן מלא בדאגות על כל האלים ומיצרים וכל המפלצות שדי מנסים להרוג אותי.
  אוקי החלק האחרון היה מוגזם. לא כל האלים רוצים אותי מת. רק רובם - אבל זה די יוצא מהנושא, אני חרטום בבית החיים. אנחנו כמו משטרת הכוח העל טבעי בשביל המצרים הקדמונים. דואגים שהם לא יעשו יותר מידי בעיות בעולם המודרני.
  בכל מקרה ביום הזה אני ניסיתי לתפוס איזו מפלצת בלונג איילנד.
  קוראי העתיד שלנו חשו בהפרעה של קסם באזור שלנו כבר כמה שבועות. אז החדשות החלו לספר על יצור שהופיע באזור כביש מונטוק - יצור שאכל חיות בר והפחיד את המקומיים. עיתונאי אחד אפילו קרא לזה 'מפלצת הביצה של לונג איילנד'. כאשר בני התמותה מתחילים להפעיל אזעקה אז יודעים שצריך לבדוק את העניינים.
  בדרך כלל אחותי, סיידי, או אחד המתלמדים האחרים שלנו בבית בברוקלין באים איתי. אבל כולם נמצאים בנום הראשון במצרים לשבוע - תקופת אימונים ארוכה בשליטת שדי גבינה (כן יש דבר כזה, תאמינו לי אתם לא רוצים לדעת), אז הייתי לבד.
  חיברתי את הסירה המעופפת שלנו לפריק, גריפון המחמד שלי, ובילינו את הבוקר בטיסה ברוח הדרומית, בחיפוש אחרי סימן לצרות. אם אתם שואלים את עצמכם למה אני לא פשוט רוכב על הגב של פריק, דמינו לעצמכם שתי כנפי יונק דבש - כאלה שזזות ממש מהר ויותר חדות ממדחפים של הליקופטר. אלה עם כן אתה רוצה להיקרע לגזרים, זה באמת יותר בטוח לרכב בסירה.
  לפריק יש באמת יופי של זיהוי ריח של קסם. אחרי כמה שעות של חיפוש, הוא שרק, "פרייייייק!" ונתה חזק ימינה, לכיוון אזור ירוק בין שתי שכונות.
  "כאן למטה?" שאלתי.
  פריק לחשש וצפצף. טלטל את זנבו הרפוי בעצבנות.
  לא יכולתי ממש לראות מתחתינו - רק נהר חום מטפטף באוויר הקיץ החם, סלילה למרות הביצה דשא ובתצורות של עצים מסוקס עד זה רוקן לתוך מפרץ הארצות. זה נראה קצת כמו דלתת הנילוס במצרים, חוץ מזה שכאן הביצה היתה בשני הצדדים מוקפת בשכונת מגורים עם שורה אחרי שורה של בתים עם גג רעפים. רק לצפון שורה של מכוניות לאורך הכביש מונטוק - אנשים שנמלטים מההמון בעיר ונופשים שנהנים בהמפטונס.
  אם באמת היתה שם מפלצת ביצה טורפת מתחתינו, אני תוהה לפני כמה זמן זה היה כשפיתחתי חיבה של בני אדם. אם זה קרה...טוב אני הייתי מוקף בבופה אכול כפי יכולתך.
  "אוקי" אמרתי לפריק "תוריד אותי למטה על גדת הנהר".
  ברגע שירדתי מהסירה קפץ פריק על אל ועף על השמיים כשהסירה נגררת אחריו.
  "הי!" צעקתי עליו, אבל היה כבר מאוחר מידי.
  פריק הוא בדרך כלל מפוחד. מפלצות אוכלות בשר נוטות להבריח אותו. כך גם זיקוקים, ליצנים והריח של משקה 'הריבנה' הבריטי של סיידי. (אי אפשר להאשים אותו על זה. סיידי גדלה בלונדון ופיתחה קצת טעם מוזר).
  אני אצטרך לדאוג לבעיית המפלצת, אני אדאג למצוא את פריק אחרי שאסיים.
  פתחתי את התיק שלי ובדקתי את תכולתו: איזה חבל, שרביט השנהב המעוקל שלי, גוש של שעווה להכנת דמות שבתי קסום, סט הקליגרפיה שלי ושיקוי ריפוי שחברתי ג'אז הכינה לי. (היא יודעת שאני נפגע המון).
  היה רק עוד דבר אחד שהיתי צריך.
  התרכזתי והכנסתי את ידי לדואת. אחרי כמה חודשים נהיתי טוב יותר באגירת אנרגיה ושליטה בהוראות בממלכת הצללים - נשק נוסף, בגדים נקיים, פרות לפי כף הרגל, ו -6 צונן - חבילות של בירה שחורה אבל לדחוף את היד לתוך מימד מיסטי הרגיש מוזר זה כמו לדחוף את היד דרך שכבות של ג'לי קר.
  האצבעות שלי נסגרו על קת החרב שלי ושלפתי אותה - חרב ח'ופש עם קת עטוית עור. עכשיו החרב והשרביט שלי, הייתי מוכן להסתובב בביצה אחרי מפלצת רעבה. אוי. איזה כיף.
  נכנסתי למים מיד שקעתי עד הברכיים שלי. תחתית הנהר הרגישה כמו תבשיל קרוש. עם כל צעד הנעליים שלי השמיעו קול יניקה- סאק - פלופ סאק - פלופ - שמחתי שסיידי לא הייתה כאן איתי. היא לא היתה מפסיקה לצחוק.
  אפילו יותר גרוע, מכל - כך הרבה רעש, זה שאני יודע שאני שלא אצליח להתגנב מאחורי המפלצות. יתושים התקהלו סביבי. פתאום הרגשתי לחוץ ולבד.
  זה היה יכול להיות יותר גרוע אמרתי לעצמי הייתי יכול ללמוד שדי גבינה.
  אבל לא יכולתי להרגיע את עצמי לגמרי. בשכונה הסמוכה שמעתי ילדים צועקים וצוחקים, בטח משחקים איזשהו סוג של משחק. תהיתי איך זה - להיות ילד רגיל, לצאת לסיבובים עם החברים שלי בקיץ אחר הצהריים.
  הרעיון היה כל כך נחמד והשיח את דעתי. לא שמתי לב אל הגלים במים עד חמישים מטר ממני. משהו צץ על פני המים, קו של עור ובלוטות שחורות - ירוקות. באופן מיידי זה שקע שוב, אך אני ידעתי עם מה אני צריך להתמודד עכשיו. ראיתי תנינים בעבר וזה היה אחד גדול באופן יוצא דופן. נזכרתי באל פאסו. החורף הקודם.כאשר אני ואחותי הותקפנו על ידי האל תנין סובק. זה לא זיכרון טוב.
  זיעה טפטפה במורד הצוואר שלי.
  "סובק" מלמלתי "אם זה אתה מתעסק איתי שוב. אני נשבע רע..." האל התניני הבטיח שיעזוב אותנו לנפשינו או שאנחנו פונים לבוס שלו, אל השמש. אבל בכל זאת...תנינים נהיים רעבים. ואז הם שוכחים את ההבטחות שלהם.
  אין תשובה מהמים. הגלים נרגעו.
  הגיע הזמן לחושי המפלצות, חושיי הקסם שלי לא חדים מאוד אבל המים מולי נראו הרבה יותר אפלים. או שזה אומר שהמקום הזה עמוק או שזה אומר שמישהו עורב שם מתחת לירוקת.
  אני כמעט קיוויתי שזה סובק. כי אז לפחות יכולתי לדבר איתו לפני שהוא יהרוג אותי. סובק אוהב להתרברב.
  לרוע מזלי, זה לא היה הוא.
  מים געשו סביבי, הבנתי מאוחר מידי שהיתי צריך להביא איתי את כל הנום העשרים ואחד שיעזרו לי. ראיתי עיניים צהובות, זוהרות, גדולות כמו הראש שלי, ראיתי נצנוץ של תכשיט זהב על הצוואר המסיבי. ואז נפערו לסתות מפלצתיות - רכסים של שיניים עקומות ומרחב של לוע ורוד, רחב מספיק כדי לבלוע משאית אשפה.
  ואז היצור בלע את כולי.
  תערו לעצמכם להיות הפוכים בתוך שקית אשפה ענקית וחלקלקה ללא אוויר עטוף ריר מצחין. ככה היה בבטן של המפלצת, היה חם ומסריח.
  לרגע הייתי המום מכדי לעשות משהו. לא יכולתי להאמין שאני עדיין בחיים. עם הפה של התנין היה קצת יותר קטן הוא היה נוגס ואוכל מחצית ממני. מה שקרה, הוא בלע אותי במנת קרטר בגודל יחידה, כפי המצופה האוכל צריך להתעכל לאט.
  איזה מזל, נכון?
  המפלצת החלה להתפתל, לא משנה מה עשתה זה הקשה לחשוב. עצרתי את נשימתי בידיעה שזה עשוי להיות הרגע האחרון שלי. עדיין היה לי את החרב והשרביט שלי, אבל לא יכולתי להשתמש בהם, זרועותיי היו מוצמדות לצידי גופי. לא יכולתי להגיע לכל הדברים שבתרמיל שלי.
  אם יכולתי לחשוב על הירוגליף מתאים ולומר אותו בקול, נותרה תשובה אחת: מילה של כוח.
  בתאוריה: פיתרון נהדר
  בפועל: אני לא כל כך טוב במילות כוח גם במצבים טובים. נחנק בתוך הוושט המסריח של זוחל גדול, לא ממש עוזר להתמקד.
  אתה יכול לעשות את זה אמרתי לעצמי.
  אחרי כל ההרפתקאות המסוכנות שהיו לי, אני לא יכול למות ככה. סידי תהיה הרוסה. ואז, ברגע שהיא תתגבר על הצער שלה, היא תאתר את הנשמה שלי בחיים שלאחר המוות המצרי ותקניט אותי ללא הרף על כמה טיפש הייתי.
  הראות שלי שרפו. התחלתי לעבד את הכרתי. בחרתי מילת כוח, זימנתי את כל הריכוז והכוח שהיו לי, והתכוננתי לומר אותה בקול.
  פתאום המפלצת זינקה כלפי מעלה. היא שאגה, מה שהיה ממש מוזר לשמוע את זה מבפנים. גרונו התכווץ סביבי ונסחטתי החוצה כמו משחת שיניים מתוך שפופרת. אני נפלטתי מתוך פיו של היצור ונורתי אל עשב הביצה.
  כשלתי סביבי, חצי עיוור, מתנשף ומכוסה מיץ מעיים של תנין, שהדיף ריח של דגי טנק מזוהמים, בקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים.
  התנין נעלם, אבל במרחק כמה מטרים ממני עמד בעשב הביצה נער בגיל העשרה בג'ינס וטי - שיירט כתום דהוי שעליו היה כתוב 'מחנה', את השאר לא הצלחתי לקרוא. הוא נראה קצת יותר גדול ממני - בן שבע - עשרה - עם שיער שחור פרוע ועיניים ירוקות - ים. מה שבאמת תפס את תשומת ליבי היתה החרב שלו - להב ישר בצורת עלה, זוהרת באור ברונזה קלוש.
  אני באמת לא בטוח מי היה איתנו יותר מופתע.
  לרגע נער - המחנה רק בהה בי. הוא ציין במבטו את הח'ופש והשרביט שלי, והיתה לי הרגשה שהוא ממש ראה אותם כפי שהם. לבני אדם רגילים יש בדרך כלל בעיה לראות קסם, המוח שלהם לא יכול לפרש את זהן, למשל, הם יכולים להסתכל על החרב שלי ולראות מחבט בייסבול או מקל הליכה.
  אבל הילד הזה…הוא היה שונה. הנחתי שהוא חייב להיות חרטום. הבעיה היתה שפגשתי כבר את רוב החרטומים בנומים שבצפון אמריקה, ומעולם לא ראיתי את הבחור הזה. אף פעם לא ראיתי חרב כמו שלו. כל דבר בו היה...לא מיצרי.
  "התנין" אמרתי, בניסיון לשמור על קול רגוע. "לאן הוא הלך?"
  נער - המחנה קימט את מצחו. "בבקשה."
  "מה?"
  "אני תקעתי בתנין את החרב שלי מאחור." הוא חיקה את הפעולה עם החרב שלו. "זו הסיבה למה הוא הקיא אותך. אז על לא דבר, מה עשית שם?"
  אני מודע שלא הייתי במצב רוח טוב. אני הסרחתי מהתנין. אני נפגעתי, ו...כן הייתי קצת נבוך: קרטר קיין האדיר, ראש הבית בברוקלין, היה פליטת פה של תנין כמו כדור פרווה כדול.
  "אני נח," התזתי. "מה אתה חושב שאני עושה? ועכשיו, מי אתה, ולמה אתה נלחם במפלצת שלי?"
  "המפלצת שלך?" הבחור צעד בכבדות לכיווני. הוא לא נראה כמו משהו מעורר בעיה עם כל הבוץ עליו. "תקשיב, בנאדם, אני לא יודע מי אתה, אבל התנין כבר עשה טרור בלונג - איילנד במשך שבועות. אני לוקח את קצת אישי, זה כמו המגרש הביתי שלי. לפני כמה ימים התנין אכל לנו פגסוס אחד."
  טלטלה עלתה במעלה עמוד השידרה שלי כמו זרם חשמל. "אמרת פגסוס?"
  הוא לא ענה על השאלה. "האם זאת המפלצת שלך או לא?"
  "אני לא הבעלים שלו!" נהמתי. "אני מנסה לעצור אותו! עכשיו, לאן -"
  "התנין הלך לשם." הוא הצביע בחרבו לכיוון דרום. " אני התכוונתי להמשיך אחריו, אבל אתה הפתעת אותי."
  הוא העמיד אותי, מה שהיה מביך כי הוא היה גבוה ממני. אני עדיין לא הצלחתי לקרוא את הכיתוב על חולצת הטריקו שלו, פרט למילה מחנה. סביב צווארו היתה תלויה רצועת עור עם כמה חרוזי חמר צבעוניים, כמו פרויקט אומנויות ומלאכות של ילד. הוא לא נשא תיק של חרטום או שרביט. אולי הוא שמר אותם בדואת? או שאולי הוא רק בן תמותה הזוי שמצא בטעות חרב קסומה וחשב שהוא היה גיבור. שרידים עתיקים באמת יכולים לשבש את המוח שלך.
  לבסוף הניד בראשו. "אני מוותר. בנו של ארס? אתה חייב להיות חצוי, אבל מה קרה לחרב שלך? היא עקומה לגמרי."
  ההלם שלי הפך במהירות לכעס. "זה אמור להיות מעוקל. זה ח'ופש."
  אבל אני לא חשבתי על החרב.
  נער - המחנה רק קרא לי חצוי עכשיו? אולי לא שמעתי אותו טוב. אולי הוא התכוון למשהו אחר. אבל האבא שלי אפריקאי - אמריקאי. אמא שלי הייתה לבנה. אז חצוי לא היתה מילה שאני אוהב.
  "רק לצאת מכאן" אמרתי, חורק שיניים. "יש לי תנין לתפוס."
  אחי, אני צריך לתפוס את התנין." הוא התעקש. "בפעם האחרונה שניסית, הוא אכל אותך. זוכר?"
  אצבעותיי התהדקו סביב ניצב החרב שלי. "הכל היה תחת שליטה. אני עמדתי לזמן אגרוף -"
  על מה שבא אחר כך, אני לוקח אחריות מלאה.
  אני לא התכוונתי לזה. בכנות. אבל אני כעסתי. וכמו שאולי ציינתי, אני לא תמיד טוב בזימון מילות כוח. בזמן שאני הייתי בבטנו של התנין, כבר התכוננתי לזמן את אגרוף הורוס: אגרוף ענקית זוהרת כחולה שיכול לכתוש דלתות, קירות ופחות או יותר כל דבר אחר שעומד בדרך שלך. התכנית שלי הייתה לאגרף את דרכי החוצה מהמפלצת. קיצוני, כן, אבל אני מקווה שיעיל.
  אני מניח שהכישוף עדיין היה בראש שלי, מוכן לפעולה כמו אקדח טעון. מול נער - המחנה, הייתי עצבני, אם לא ציינו גם המום ומבולבל; ולכן כאשר התכוונתי לומר את המילה אגרוף באנגלית, זה יצא לי במצרית עתיקה במקום: ח'פה.
  כזה הירוגליף פשוט: לא היית חושב שהוא יכול לגרום לכל כך הרבה צרות.
  ברגע שאמרתי את המילה, סמל התלקח בינינו. אגרוף ענק בגודל של מדיח כלים הבליח והעיף את נער - המחנה למחוז הבא.
  אני אומר ממש העפתי אותו מחוץ לנעליו. הוא זינק מהנהר בקול סאק - פלופ! והדבר האחרון שראיתי היה רגליו היחפות עפות במהירות. הוא עף אחורה ונעלם מהעין.
  לא, אני לא הרגשתי טוב עם זה. ובכן… טוב אולי טיפה. אבל אני גם הרגשתי מושפל. גם אם הבחור אידיוט, חרטומים לא אמורים להפוך ילדים לשקי חבטות עם אגרוף הורוס.
  "אוי, נהדר." הכאתי את עצמי על המצח.
  התחלתי ללכת במים על פני הביצה, חששתי שאני באמת הרגתי את הבחור. "בנאדם, אני מצטער!" צעקתי, בתקווה שהוא יכול לשמוע אותי. "אתה-?"
  הגל הגיע משום מקום.
  קיר של מים בגובה עשרים רגל פגע בי ודחף אותי בחזרה לתוך הנהר. התרוממתי יורק, היה לי טעם נורא של מזון דגים בפה שלי. אני שפשפתי את עיניי כדי להוציא את העיסה שנכנסה פנימה, בדיוק בזמן כדי לראות את ילד - המחנה קופץ אליי בסגנון הנינג'ה, חרבו מונפת.
  הרמתי את הח'ופש שלי כדי להסית את המכה. אני רק הצלחתי לשמור שלא יבקעו את הראש שלי לשניים, אבל נער - המחנה היה חזק ומהיר. כשהתגלגלתי לאחור, הוא הכה שוב ושוב. בכל פעם הצלחתי להדוף, אבל ידעתי שזה לא כוחות. הלהב שלו היה קל יותר ומהיר יותר, ו...כן, אני מודה - הוא היה סייף טוב יותר.
  רציתי להגיד שעשיתי טעות. אני לא באמת אויבו. אבל אני הייתי צריך את כל הריכוז שלי רק כדי לשמור שלא אפרס באמצע.
  לנער - המחנה, לעומת זאת, לא היתה שום בעיה.
  "עכשיו אני מבין את זה," הוא אמר. "אתה סוג של מפלצת."
  קלאנג! חרבותינו הצטלצלו והתנודדתי לאחור.
  הצלחתי להגיד, "אני לא מפלצת."
  כדי להכות את הבחור הזה, הייתי צריך יותר מאשר חרב. הבעיה הייתה שאני לא רציתי לפגוע בו. למרות העובדה שהוא ניסה להפוך אותי לכריך ברביקיו בטעם - קיין, אני עדיין חשתי רע בגלל שהתחלתי את הקרב.
  הוא הניף שוב, ולא היתה לי ברירה. השתמשתי בשרביט שלי הפעם, מושך את הלהב שלו בכיפוף של שנהב ופרץ של קסם נורה ישר על זרועו. באוויר בנינו הבזיק ורשרש. נער - המחנה מעד אחורה. ניצוצות כחולים של כישוף צצו סביבו, כאילו הכישוף שלי לא ידע בדיוק מה לעשות איתו. מי היה הנער הזה?
  "אתה אמרת שהתנין שלך." נער - המחנה הזעיף פנים, כעס יקד בעיניו הירוקות. "איבדת את חיית המחמד שלך, אני מניח. אולי אתה רוח מהשאול, והגעת דרך הדלתות של המוות?"
  לפני שהספקתי לעכל את השאלה, הוא הניף את ידו החופשית. הנהר הפך אותי על תוך המים.
  הצלחתי לקום, אבל כבר התעייפתי מלשתות מי ביצה. בינתיים, נער - המחנה הכה שוב, הוא הניף את חרבו למכת הרג. בייאושי, הפלתי את השרביט שלי. דחפתי את היד שלי לתוך התרמיל, ואצבעותיי נסגרו סביב חתיכת החבל.
  זרקתי אותו וצעקתי את מילת הפקודה: "צ'ס!" - בדיוק באותו רגע חרבו של נער - המחנה פגעה במפרק כף ידי.
  כל הזרוע שלי פרצה בייסורים. נקודות צהובות ריקדו מול עיניי.הורדתי את חרבי ולפתתי את ידי, מתנשף, לא הרגשתי דבר פרט לכאבי תופת.
  בחלק האחורי של המוח שלי, ידעתי שנער - המחנה יכול להרוג אותי בקלות. מסיבה כלשהי הוא לא. גל של בחילה הכה בי.
  הכרחתי את עצמי להסתכל על הפצע. היה הרבה דם, אבל נזכרתי במשהו שאמרה לי ג'אז, המרפאת בבית בברוקלין: פצעים נראים בדרך כלל יותר גרוע ממה שהם באמת. אני קיוויתי שזה נכון. דגתי פיסת פפירוס מהתרמיל שלי והצמדתי אותה לפצע כתחבושת מאותרת.
  הכאב עדיין היה נורא, אבל הבחילה עברה. המחשבות שלי היצתללו, ותהיתי למה אני עדיין לא משופד.
  נער - המחנה ישב במים עד המותן בקרבת מקום, עם פרצוף מדוכדך. החבל הקסום שלי עטף את זרוע החרב שלו, ולאחר מכן חיבר את זרועו לצד ראשו. לא היתה לא אפשרות להרפות מהחרב, הוא נראה כאילו יש לו קרן של אייל ליד אוזנו. הוא משך בחבל בידו החופשית, אבל כמובן שהוא לא יכול לעשות כלום עם זה.
  לבסוף הוא רק נאנח והביט בי. "אני ממש מתחיל לשנוא אותך."
  "לשנוא אותי?" מחיתי. "אני מדמם כאן! ואתה התחלת כשקראת לי חצוי!"
  "נו באמת." נער - המחנה נעמד בחוסר יציבות, אנטנת החרב בבדי היתה כבדה. "אתה לא יכול להיות נורמלי. אחרת החרב שלי כבר היתה עוברת דרכך. חצוי בוגד מצבעו של קרונוס, אני מניח. אם אתה לא רוח או מפלצת, אז אתה חייב להיות חצוי."
  רוב מה שהבחור הזה אמר, לא הבנתי. אבל דבר אחד הציק לי…
  "אז כשאמרת 'חצוי'... "
  "כן, אני מתכוון חצי - אלים." הוא הביט בי כאילו אני איזה אידיוט. "מה חשבת שאני מתכוון?"
  ניסיתי לעבד את זה. שמעתי את המונח חצי - אל פעם, אבל זה לא היה רעיון מצרי. אולי הבחור הזה חש שאני קשור להורוס, שאני יכול לתעל את כוחו של האל...אבל למה הוא מתאר את זה כל כך מוזר?
  "מה אתה?" דרשתי לדעת. "אתה חצי חרטום קרבי, חצי חרטום יסודות, מים? לאיזה נום אתה שייך?"
  הנער צחק במרירות. "אחי, אני לא יודע על מה אתה מדבר. אני לא מסתובב עם גנומים. סטירים, לפעמים. אפילו עם קיקלופים. אבל לא גנומים."
  איבוד הדם בטח עשה לי סחרחורת. המילים שלו קיפצו סביבי כמו כדורים בהגרלה: קיקלופים, סטירים, חצי - אלים, קרונוס, הוא ציין את ארס. הוא אל יווני לא מצרי.
  הרגשתי כאילו הדואת נפתח מתחתיי, מאיים למשוך אותי אל מעמקיו. יווני...לא מצרי.
  רעיון החל להיווצר בדעתי. אני לא אהבתי את זה. למעשה, זה הפחיד את הורוס הדגול ממני.
  למרות כל מי הביצה שבלעתי, הגרון שלי היה יבש. "תראה," אמרתי, "אני מצתער על שפגעתי בך עם כישוף האגרוף. זאת הייתה תאונה. אבל יש דבר שאני לא מבין...זה היה אמור להרוג אותך. זה לא קרה. זה לא הגיוני."
  "אל תשמע כל כך מאוכזב," הוא מלמל. "אבל, עם אנחנו כבר בנושא, אתה היית צריך להיות מת. לא הרבה אנשים יכולים לעמוד מולי. והחרב שלי הייתה אמורה לאדות את התנין שלך."
  "בפעם האחרונה, הוא לא התנין שלי."
  נער - המחנה נראה מפוקפק. "אוקיי, לא משנה. הנקודה היא שאני פגעתי בתנין די חזק, אבל אני רק עצבנתי אותו. ארד שמיימי אמור להפוך אותו לאבק."
  "ארד שמיימי?"
  השיחה שלנו נקטעה על ידי צעקה מהשכונה הסמוכה - קול מבוהל של ילד.
  הלב שלי עשה רול איטי. אני באמת אידיוט. שכחתי למה אנחנו כאן.
  עיניי ננעצו באלה של נער - המחנה. "אנחנו חייבים לעצור את התנין."
  הפוגה, הוא הציע את זה.
  "כן," אמרתי. "אנחנו יכולים להמשיך להרוג אחד את השני אחרי שנטפל בתנין."
  "סגור. עכשיו, אתה יכול לשחרר את זרוע החרב שלי מהראש שלי? אני מרגיש כמו חד - קרן מפחיד."
  אני לא אומר שאנחנו בוטחים זה בזה, אבל לפחות עכשיו הייתה לנו מטרה משותפת. הוא זימן את נעליו מחוץ לנהר - אין לי מושג איך - ונעל אותם. אז הוא עזר לי לקשור את היד שלי עם רצועת פשתן וחיכה בזמן שלגמתי את מחצית שיקוי הריפוי שלי.
  אחרי זה, הרגשתי מספיק טוב כדי להתחרות איתו לכיוון שממנו באה הצרחה.
  חשבתי שאני בכושר טוב - תרגלתי קיסמי לחימה, גררתי חפצים כבדים ושחקתי כדורסל עם ח'ופו וחבריו הבבונים (לא כדי להתעסק עם בבונים כשמדובר בחישוקים.) עם זאת, היה לי קשה לעמוד בקצב של נער - המחנה.
  מה שהזכיר לי, שהתעייפתי מלהזכיר לו את זה.
  "מה השם שלך?" שאלתי, מתנשף בזמן שרצתי מאחוריו.
  הוא העיף בי מבט זהיר. "אני לא בטוח שאני צריך להגיד לך. שמות יכולים להיות מסוכנים."
  הוא כמובן צדק. שמות הם העלי כוח. כשאני מסתכל אחורה, אחותי, סיידי, למדה את הרן שלי, השם הסודי שלי, וזה עדיין גורם לי לחרדות. אפילו עם השם של מישהו נפוץ, חרטום מיומן יכול לגלות את השם הסודי.
  " מספיק הוגן," אמרתי, "אני אהיה ראשון. אני קרטר."
  אני מניח שהוא האמין לי. הקווים סביב עיניו נרגעו מעט.
  "פרסי," הוא אמר.
  זה נראה לי שם יוצא דופן - בריטי, אולי, אם כי הילד דיבר ופעל ממש כמו אמריקאי.
  דשדשנו במים עד שיצאנו מהביצה. התחלנו לטפס במדרון דשא לכיוון הבתים הקרובים ביותר למקום שממנו נשמעה הצרחה. עכשיו נשמעו משם יותר מיותר מצרחה אחת. לא סימן טוב.
  "רק כדי להזהיר אותך," אמרתי לפרסי, "אתה לא יכול להרוג את מפלצת."
  "תראה אותי," רטן פרסי.
  "לא, אני מתכוון שהוא בן אלמוות."
  "אני שמעתי על זה בעבר. אני כבר הרגתי שפע של בני אלמוות ושלחתי אותם בחזרה לטרטרוס."
  טרטרוס? חשבתי.
  לדבר עם פרסי עשה לי כאב ראש רציני. זה הזכיר לי את הזמן שבו אבא שלי לקח אותי לסקוטלנד לאחת מהרצאותיו. ניסיתי לדבר עם כמה מהמקומיים. ידעתי שהם מדברים אנגלית, אבל כל משפט הרגיש כמו להחליק לתוך שפה חלופית - מילים שונות, מבטאים שונים - והייתי תוהה מה לעזאזל הם אומרים. ככה זה היה עם פרסי. הוא ואני דיברנו כמעט באותה שפה - קסם, מפלצות, וכו'. אבל אוצר המילים שלו היה שגוי לגמרי.
  "המפלצת הזאת," ניסיתי שוב, באמצע הדרך במעלה הגבעה. "היא פטסוצ'וס - בנו של סובק."
  "מי זה סובק?" הוא שאל.
  "אדון התנינים. הוא אל מצרי."
  זה גרם לו לעצור. הוא הביט בי, ואני יכול להישבע האוויר בינינו הפך לחשמלי. קול, עמוק מאוד בראשי, אמר: שתוק, אל תגיד לו יותר.
  פרסי הביט בח'ופש שהוצאתי מהנהר, ואז השרביט שעל החגורה שלי. "מאיפה אתה? בכנות."
  "במקור?" שאלתי. "לוס אנג'לס. עכשיו אני גר בברוקלין."
  לא ניראה שזה הרגיע אותו. "- אז המפלצת הזאת, ה - חיית מחמד - סאק או איך שלא קוראים לזה -"
  "פטסוצ'וס," אמרתי. "זאת מילה יוונית, אבל המפלצת היא מצרית. היא כמו הקמע של המקדש של סובק."
  פרסי נהם. "אתה נשמע כמו אנבת'."
  "מי?"
  "כלום. פשוט דלג על שיעור ההיסטוריה. איך הורגים אותו?"
  "אמרתי לך -"
  מלמעלה באה עוד צרחה, ואחריו קול קרנץ', כמו קול שנעשה על ידי מכבש מתכת."
  רצנו לראש הגבעה, ואז קפצנו מעל הגדר האחורית של מישהו ונתקלנו במבוי מגורים סתום.
  פרט לתנין הענקי באמצע הרחוב, השכונה הייתה יכולה להיות בכל מקום, ארה"ב. ברחוב ללא מוצא היו בתים חדי - קומות חצי תריסר עם מדשאות קדמיות מטופחות, מכוניות כלכלה בחניונים, תיבות דואר במדרכה, דגלים תלויים מעל המרפסות הקדמיות.
  למרבה הצער, את הסוג של סצנה כל - אמריקנית נהרסה על ידי המפלצת, שהיה עסוק באכילת מכונית פריוס ירוקה עם סטיקר: הפול שלי יותר חכם כבוד השופט. אולי הפטסוצ'וס חשב שהטויוטה הוא תנין אחר, והוא היה בטענה הדו מינית שלו. אולי הוא פשוט לא אוהב פודלים ו \ או תלמידים מכובדים.
  בכל מקרה, על היבשה התנין נראה אפילו יותר מפחיד ממה שהוא במים. הוא היה ארוך כארבעים רגליים, גבוה כמו משאית משלוחים, עם זנב כל כך מאסיבי וחזק עד שהו הפך מכוניות בכל פעם ששטף את הפה. עורו הבהיק ממים שחרחרים ירוקים ניקוו סביב רגליו. זה הזכיר לי שסובק אמר שהזיעה האלוהית שלו יצרה את נהרות העולם. איכס. ניחשתי שלמפלצת הזאת יש את אותה זיעה קדושה. דאבל איכס.
  עיניו של ניצור קרנו באור צהוב חולני. השיניים המשוננות שלו נצצו. אבל היה דבר אחד שהיה הכי מוזר עליו. סביב צווארו היה תלוי הרכב משוכלל של חוליות זהב ואבנים יקרות מספיק כדי לקנות אי פרטי.
  בזכות השרשרת הבנתי שהמפלצת היא פטסוצ'וס, כשפגשתי אותה בביצה. קראתי עליה שהיא החיה המקודשת של סובק כמו במצרים, אם כי מה המפלצת עושה בשכונות בלונג איילנד, לא היה לי מושג.
  כשפרסי ואני לקחנו את הסצנה, התנין בדיוק חתך את הפריוס הירוקה לחצי, שיברי זכוכית ומתכת וחלקים של כריות אוויר רוססו על פני המדשאות.
  ברגע שהוא שמט את ההריסות, חצי תריסר ילדים הופיעו משום מקום - כנראה שהם הסתתרו מאחורי כמה מכוניות - והטיחו האשמות במפלצת, צורחים מלוא ריאותיהם.
  לא יכולתי להאמין לזה. הם היו רק בגיל בית ספר היסודי, לא חמושים בדבר מלבד בלוני מים ניחשתי שהם היו שם בחופשת הקיץ והמפלצת קטעה אותם האמצע מלחמת מים.
  לא היו מבוגרים באופק. אולי כולם בעבודה. אולי הם בפנים, התעלפו מפחד.
  הילדים נראו כועסים לא מפוחדים. הם רצו מסביב לתנין, משגרים בלוני מים שניתזו חזרה נגד עורה של המפלצת.
  חסר תועלת ומטופש? כן. אבל לא יכולתי שלא להעריך את גבורתם. הם ניסו כמיטב יכולתם להתמודד עם המפלצת שפלשה לשכונה שלהם.
  אולי הם ראו את התנין עבור מה שהוא. אולי מוח בני התמותה שלהם גרם להם לחשוב שזה פיל שברח מגן חיות, או נהג משלוחים מטורף עם משאלת מוות.
  לא משנה מה הם ראו, הם היו בסכנה.
  הגרון שלי התכווץ. חשבתי על ? שלי בבית בברוקלין, שהיו לא יותר גדולים מהילדים האלה, והאינסטיגטים שלי של 'האח הגדול המגן' נכנסו לפעולה. נכנסתי לרחוב בריצה, צורח, "תתרחקו ממנו!"
  אז זרקתי את השרביט שלי לכיוון ראשו של המפלץ. "שא - מיר!"
  השרביט פגע לתנין בחוטם, ואור כחול חלף מעל גופו. בכל האזורים המוסתרים בעורו של התנין, ההירוגליף להכאיב הבהב בכל מקום שנראה, העור של התנין הוצת והדיף עשן, מה שגרם למפלצת להתפתל ולשאוג בכאב.
  עיניו הצהובות הזוהרות של הפטסוצ'וס היו נעוצות בי. הילדים התפזרו, אולי מסתתרים מאחורי מכוניות ותיבות דואר הרוסות.
  לידי, פרסי שרק מתחת לאפו. "ובכן, יש לך את תשומת ליבו."
  "כן."
  "אתה בטוח שאנחנו לא יכולים להרוג אותו?" הוא שאל.
  "כן."
  נראה שהתנין עקב אחר השיחה שלנו. עיניו הצהובות דלגו הלוך ושוב בינינו, כאילו שיחליט מי מאיתנו לאכול ראשון.
  "גם אם אתה יכול להרוס את גופו," אמרתי, "הוא יופיע שוב בקרבת מקום. והשרשרת? היא שואבת כוח מסובק. אנחנו צריכים להשיג את השרשרת. אז הפטסוצ'וס יאבד את כוחותיו ויחזור לגודלו של תנין רגיל."
  "אני שונא את המילה צריכים," מלמל פרסי. "בסדר גמור אני אביא את השרשרת. אתה תעסיק אותו."
  "למה אני צריך להעסיק אותו?"
  "בגלל שאתה יותר מעצבן," אמר פרסי. "רק תנסה לא להאכל שוב."
  "רואררררר!" המפלצת שאגה, נשימתו היתה כמו פח של מסעדת פירות ים.
  אני בדיוק התכוונתי לטעון שפרסי הרבה יותר מעצבן, אבל לא היתה לי אפשרות. וחברי לנשק החדש רץ לצד השני, ומשאיר אותי ממש בנתיב ההרס של הפטסוצ'וס.
  המחשבה האקראית הראשונה: להיאכל פעמיים ביום אחד יהיה מאוד מביך.
  מזווית העין, ראיתי את פרסי מתקדם לכיוון הצד הימני של המפלצת. שמעתי את ילדי התמותה יוצאים ממקומות המסתור שלהם, צועקים וזורקים הרבה מאוד בלוני מים, כאילו שהם מנסים להגן עליי.
  הפטסוצ'וס נהם לעברי, הוא פתח את מלתעותיו כדי אכול אותי.
  ואני התרגזתי.
  התמודדתי עם אלים מצריים גרועים יותר. צללתי לתוך הדואת וחציתי ברגל את ארץ השדים. עמדתי לחופי ים הכאוס. אני לא מתכוון לסגת מתנין מגודל.
  האוויר רטט מאנרגיה וזימנתי את הלוחם הקסום שלי - מגן אנרגיה קסום כחול זוהר בצורה של הורוס.
  התרוממתי מהקרקע עד שנעצרתי במרכזו של לוחם בגובה של עשרים מטר, עם ראש נץ. צעדתי קדימה, מרענן את עצמי, והלוחם חיקה את תנועותיי.
  "הרה הקדושה!" צעק פרסי, "מה ה- ? "
  התנין התנגש בי.
  הוא כמעט הפיל אותי. לסתותיו העצומות סביב הזרוע של הלוחם שלי, אבל אני הנפתי את החרב הכחולה הזוהרת של הלוחם הנץ שלי ונעצתי אותה בצווארו של התנין.
  אולי הפטסוצ'וס לא יכול להיהרג. אבל אני לפחות קיוויתי לחתוך את השרשרת שהייתה מקור כוחו.
  למרבה הצער, החרב שלי החליקה. פגעתי בכתף של המפלצת, וביקע את עורו. במקום דם, נשפך חול, וזה די אופייני למפלצות מצריות. הייתי נהנה לראות אותו מתפרק לחלוטין, אבל אין לי מזל כזה. ברגע שמשכתי את הלהב, הפצע התחיל להסגר והחול האט את טפטפו. התנין נענע את ראשו מצד לצד, מפיל אותי מהרגליים וטלטל אותי מהזרוע כמו כלב עם צעצוע לעיסה.
  כשהוא עזב אותי אני עפתי ישר לתוך הבית הקרוב ביותר דרך הגג, והשארתי מכתש בצורת לוחם - נץ בסלון של מישהו. אני באמת מקווה שלא שיטחתי כמה בני תמותה חסרי הגנה באמצע צפייה בד"ר פיל.
  התאוששתי קצת, וראיתי שני דברים שהרגיזו אותי. ראשית, התנין בא לתקוף אותי שוב. שנית, החבר החדש שלי, פרסי, פשוט עמד באמצע הרחוב, מביט בי בהלם. ככל הנראה הלוחם הזוהר שלי לחיץ אותו כל כך עד ששכח את החלק שלו בתכנית.
  "מה לעזאזל הדבר הזה?" הוא דרש לדעת. "אתה בתוך עוף - אדם ענק זוהר!"
  "נץ!" צעקתי.
  החלטתי שעם אשרוד את היום הזה אני אדאג שהבחור לעולם לא יפגוש את סיידי. הם כנראה היו מעליבים אותי בתורות לשארית חיי. "עזרה קטנה?"
  פרסי התעשת והתחיל לרוץ לכיוון התנין. המפלצת סגרה עלי, בעטתי לה בחוטם, מה שגרם לו להתעטש ולנער את ראשו. מספיק זמן בשביל לחלץ את עצמי מהבית ההרוס.
  פרסי קפץ על הזנב של היצור ורץ במעלה עמוד השידרה שלו. המפלצת חבטה סביבה, משפריץ מים לכל עבר, אבל איכשהו פרסי הצליח להישאר על גבו. הבחור בטח למד התעמלות או משהו.
  בינתיים, ילדי בני התמותה מצאו תחמושת טובה יותר - סלעים, גרוטאות מתכת מהמכוניות ההרוסות, אפילו כמה מגהצי טייר - והטיחו במפלצת. אני לא רציתי שהתנין יפנה את תשומת ליבו עליהם.
  "היי!" הנפתי את הח'ופש אל פניו של התנין - תקיפה טובה שאמורה להוריד לו את הלסת התחתונה. במקום זאת, הלהב ניתז ממנו והוא תפס אותו בפיו. אנחנו נאבקנו על החרב הכחולה הזוהרת שהתחילה לתסוס בפיו, מה שגרם את שיניו להתפורר לחול. לא יכולתי לא להרגיש טוב, אבל התנין עדיין היה קיים, ותנגד לי.
  "פרסי!" צעקתי. "הכל זמן עכשיו!"
  פרסי זינק על השרשרת. הוא תפס אותה והתחיל בפריצת קישורי הזהב, אבל חרב הארד שלו לא יכלה לעשות דבר.
  בינתיים, התנין המשוגע עדיין ניסה למשוך את החרב שלי. הלוחם הקרבי שלי החל להבהב.
  זימון הלוחם הוא לטווח קצר, כמו כשרצים במהירות שיא. אתה לא יכול לעשות את זה במשך זמן רב מאוד, או שתקרוס. אני כבר התחלתי להזיע ולהתנשם בכבדות. הלב שלי דהר. מאגרי הקסם שלי היו מרוקנים לגמרי.
  "מהר," אמרתי לפרסי.
  אי אפשר לחתוך את זה!" הוא אמר.
  "אבזם," אמרתי. "חייב להיות אחד."
  ברגע שאמרתי את זה, אני הבחנתי בו - בגרונו של המפלצת, כרטוש זהב מקיף כתב חרטומים שאמרו 'סובק'. "יש - בתחתית!"
  פרסי קרקש במורד השרשרת, מטפס כמו על רשת, אבל באותו רגע הלוחם שלי התמוטט. אני נפלתי לקרקע, מותש ומסחרר. הדבר היחיד שהשאיר אותי עדיין בחיים היה שהתנין משך בחרב הזוהרת של הלוחם שלי. כאשר החרב נעלמה, המפלצת נפלה לאחור ומעדה על הונדה.
  ילדי בני התמותה התפזרו. אחד צלל מתחת למכונית, רק כדי שגם היא תעלם - נחבט על ידי זנבו של התנין.
  פרסי הגיע לתחתית השרשרת ונתלה הפוך. החרב שלו נעלמה. כנראה שהוא שמט אותה.
  בינתיים המפלצת חזרה לשיווי משקלה. חדשות טובות: הוא שם לב לפרסי. החדשות הרעות: הוא בהחלט הבחין בי, והוא נראה זועם למדי.
  לא היתה לי אנרגיה לרוץ, וכמובן שלא בשביל לזמן קסם להילחם. בשלב זה, ילדי בני התמותה עם בלוני המים שלהם והסלעים היה יותר סיכוי לעצור את התנין ממה שאני יכולתי לעשות.
  במרחק, צופרים יללו. מישהו התקשר למשטרה, מה שלא בדיוק עודד אותי. זה פשוט נועד יותר לבני התמותה כי הם בקלות יכולים להפוך לחטיפים לתנין.
  התרוממתי וניסיתי - עד כדי גיחוך - להסתכל לכיוון המפלצת. "הישאר, ילד."
  התנין נחר. הוא המשיך להשפריץ מים כמו המזרקה הכי גסה בעולם, מה שגרם לנעליים שלי לצוף כשהלכתי. עיני המנורה הצהובות שלו ברקו, אולי משימחה. הוא ידע שאני גמור.
  אני דחפתי את היד שלי לתוך התרמיל שלי. הדבר היחיד שמצאתי היה גוש שעווה. לא היה לי זמן להכין כמו שצריך שבתי, אבל היה לי רעיון לא יותר טוב. הוצאתי את הגוש והתחלתי ללוש את השעווה בזעם בשתי הידיים, בנסה לרכך אותו.
  "פרסי?" קראתי.
  "אני לא מצליח לפתוח את הסוגר!" הוא צעק. לא העזתי להסיר את עיני מהתנין, אבל הראייה ההיקפית שלי יכולתי יכולתי לראות את פרסי הולם באגרופו בבסיס של השרשרת. "סוג של קסם?"
  זה היה הדבר הכי חכם שהוא אמר כל אחר הצהריים (לא שהוא בחר לומר הרבה דברים חכמים). האבזם היה כרטוש חרטומים. צריך להיות חרטום כדי להבין ולפתוח כרטוש. לא משנה מה ומי היה פרסי, הוא לא חרטום.
  אני עדיין עיצבתי את גוש השעווה, מנסה להפוך אותו לפסלון, כאשר התנין החליט להתענג על הרגע ופשוט לאכול אותי. כשהוא זינק, זרקתי את השבתי, רק חצי מוכן, ונבחתי מילת פקודה.
  מיד ההיפופוטם המעוות ביותר בעולם התעורר לחיים באוויר. זה הפליג קדימה לתוך הנחיר השמאלי של התנין ונתקע שם, בועט ברגליו האחוריות הקצרות ועבות שלו.
  לא בדיוק המהלך הטוב ביותר שלי, אך לאחר שנדחף אל האף ההיפופוטם בטח היה מספיק כדי להסיח את הדעת. התנין סינן ומעד, נד בראשו, פרסי ירד והתגלגל משם, בקושי נמנע מהימחצות על ידי התנין. הוא רץ להצטרף אליי בשפת המדרכה.
  הבטתי באימה ביצור השעווה שלי, שהיה עכשיו היפופוטם חי אבל מאוד מעוות שניסה גם לשם שינוי לצאת מהנחיר של התנין או לעבור דרכו להתקדם לתוך חלל הסינוס של הזוחלים - לא הייתי בטוח.
  התנין קפץ סביב עצמו, ופרסי תפס אותי בדיוק בזמן, מושך אותי מדרך הרמיסה שלו.
  רצנו לקצה השני של הרחוב ללא מוצא, שבו ילדי בני התמותה התאספו. למרבה הפלא, אף אחד מהם לא נפגע. התנין המשיך להשתולל ולהרוס את הבתים וניסה לנקות את הנחיר.
  "אתה בסדר?" שאל אותי פרסי.
  בקושי נשמתי, אבל הנהנתי חלושות.
  אחד הילדים הציע לי את שתיין העל שלו. אני נפנפתי אותו.
  "אתם!" אמר פרסי לילדים, "אתם שומעים את הסירנות האלה? לכו במורד הכביש ותעצרו את המשטרה. תגידו להם שמסוכן מידי כאן. תעכבו אותם!"
  מסיבה כלשהי, הילדים הקשיבו. אולי הם פשוט היו שמחים שיש משהו לעשות, אבל, מהדרך שבה דיבר פרסי, היתה לי הרגשה שהוא רגיל לפקד על חיילים. הוא נשמע קצת כמו הורוס - מפקד טבעי.
  אחרי שהילדים רצו משם, הצלחתי לומר, "יופי של שיחה."
  פרסי הנהן בקדרות. התנין עדיין היה מוסח על ידי פורץ האף, אבל אני בספק שהשבתי יחזיק עוד זמן רב. תחת כל כך הרבה לחץ, ההיפופוטם ימס חזרה לשעווה.
  "יש לך כמה מהלכים, קרטר," הודה פרסי. "יש עוד משהו בתיק שלך?"
  "שום דבר," אמרתי בעצב. "אני פועל על ריק. אבל אם אני יכול להגיע לאבזם אני חושב שאני יכול לפתוח אותו."
  פרסי הביט בפטסוצ'וס. הרחוב ללא מוצא המלא במים שזרמו מעורו של התנין. הסירנות הלכו והתחזקו. לא היה לנו הרבה זמן.
  "אני מניח שזה התור שלי להסיח את התנין," אמר פרסי. "תתכונן לרוץ לשרשרת."
  "אפילו אין לך את החרב שלך," מחיתי. "אתה תמות!"
  פרסי הצליח לחייך חיוך עקום. "רק תתחיל לרוץ לפני שזה מתחיל."
  "ברגע שמה מתחיל?"
  אז התנין התעטש, משיק היפופוטם שעווה על פני לונג איילנד. ואז הפטסוצ'וס פנה עלינו, שואג בכעס, ופרסי עמד דרוך לפניו.
  כפי שהתברר לי, לא הייתי צריך לשאול איזו הסחת דעת עלתה בראשו של פרסי. ברגע שזה התחיל, זה היה די ברור.
  הוא נעצר מול התנין והרים את ידיו. חשבתי שהוא מתכנן איזה קסם, אבל הוא לא אמר שום מילת פקודה. לא היה לו מטה או שרביט. הוא פשוט עמד שם והסתכל על התנין כאומר, הנה אני! אני טעים!
  התנין נראה מופתע לרגע. אם שום דבר אחר, היינו מתים בידיעה שבלבלנו את המפלצת הזאת המון, המון פעמים.
  זיעת תנין המשיכה להישפך מגופו. המים הגיעו עכשיו עד הקרסוליים שלנו. זה נשפך לתעלות הניקוז אבל רק המשיך להישפך מעורו של התנין.
  ואז ראיתי מה קורה. כשפרסי הרים את ידיו, המים החלו להסתחרר נגד כיוון השעון. זה התחיל סביב רגליו של התנין ועלה במהירות עד שמערבולת הקיפה את הרחוב ללא מוצא, מסתובבת כל כך חזק עד שאני הרגשתי שהיא מושכת אותי הצידה.
  עד שהבנתי שאני שעדיף שכבר אתחיל לרוץ, המערבולת היתה כבר מהירה מידי. הייתי צריך להגיע לשרשרת בדרך אחרת.
  הטריק האחרון, חשבתי.
  חששתי שהמאמץ עשוי, פשוטו כמשמעותו, לשרוף אותי, אבל אני זימנתי מעט האנרגיה הקסומה שנותרה בי והפכתי לבז - החיה הקדושה להורוס.
  אני נסקתי כלפי מעלה, מעל הגגות, והעולם כולו עבר לחדות גבוהה- 3D באופן מידי, החזון שלי היה מאה פעמים יותר חד. ראיתי את מכוניות המשטרה רק כמה רחובות משם, הילדים עמדו באמצע הרחוב, מנפנפים אותם. אני יכולתי לראות עכשיו כל בליטה חלקלקה בתנין. אני יכולתי לראות כל ההירוגליפים שעל האבזם של השרשרת. ואני יכולתי לראות עד כמה מרשים הקסם של פרסי.
  הרחוב ללא מוצא היה כולו אפוף בהוריקן. פרסי עמד בקצה, לא מתרגש, אבל המים התהפכו וזזו כל כך מהר שגם התנין עיבד את שיווי משקלו. מכוניות הרוסות נגררו על המדרכה. תיבות דואר נשלפו מהמדשאות ונסחפו. המים גברו במהירות, עולים מעלה והופכים את השכונה כולה לצנטריפוגות נוזלית.
  זה היה התור שלי להיות המום. פרסי לפני כמה רגעים, החלטתי שהוא לא חרטום. עם זאת מעולם לא ראיתי חרטום שמסוגל לשלוט בכל כך הרבה מים.
  התנין מעד ונאבק, מדשדש במעגל עם הזרם.
  "הכל זמן עכשיו," מלמל פרסי מבעד שיניו החשוקות. ללא שמיעת הבז שלי, אני לעולם לא הייתי מצליח לשמוע אותו מבעד להוריקן, אבל הבנתי שהוא מדבר עלי.
  נזכרתי שיש לי עבודה לעשות. אף אחד, חרטום או משהו אחר לא יכול לשלוט בסוג זה של כוח למשך הרבה זמן.
  קיפלתי את הכנפיים שלי, וצללתי אל התנין. כהגעתי אל האבזם של השרשרת, פניתי פניה חדה ותפסתי אותו. מסביבי, ההוריקן שאג. בקושי יכולתי לראות דרך המערבולת. המערבולת הייתה כל כך חזקה עכשיו עד שהיא משכה ברגליים שלי, מאיימת למשוך אותי לתוך המערבולת.
  הייתי כל כך עייף. אני לא הרגשתי ככה ולא דחפתי עד מעבר ליכולת שלי מאז שנלחמתי הלורד הכאוס, אפופיס עצמו.
  אני העברתי את היד שלי על כתב החרטומים שעל האבזם. זה היה סוד שהייתי חייב לפצח.
  התנין שאג, נלחם להישאר על רגליו. אי שם לשמאלי, פרסי צעק בתסכול, מנסה לשמור על הסערה, אבל המערבולת החלה להאט.
  היו לי כמה שניות במקרה הטוב עד שהתנין ישתחרר ויתקוף. אז אני ופרסי נמות.
  הרגשתי ארבעה סימנים שיצרו ביחד את שמו של האל.
  זה היה הירוגליף לאלים, המציין כי האותיות לפניו – SBK – הן אותיות שם של אל.
  במקרה של ספק, חשבתי, לחץ על כפתור האל.
  דחפתי את הסמל הרביעי, אבל שום דבר קרה.
  הסערה נחלשה. התנין התחיל להתקדם נגד הזרם, לכיוון פרסי. מזווית עיני, מבעד לאובך והערפל, ראיתי את פרסי קורע על ברך אחת.
  האצבעות שלי עברו על ההירוגליף השלישי - סל נצרים (סיידי קוראת לו 'ספל תה' ) שמסמל את האות K - זה רק אני? או שההירוגליף התחממם מעט תחת כף ידי?
  אין זמן לחשוב. לחצתי על ההירוגליף. שום דבר לא קרה.
  הסערה קרסה. התנין שאג בניצחון, מוכן לאכול.
  ידי נסגרה לאגרוף, הכיתי בו את הירוגליף הסל הכל כוחי. הפעם האבזם עשה קליק מספק, ונפתח. אני נפלתי למדרכה, וכמה מאות טון של זהב ואבנים טובות נפלו עליי.
  התנין מעד, שאג כמו רובי קרב. מה שנותר מסופת ההוריקן התפזר בפיצוץ של רוח, ואני עצמתי את עיני, מוכן להימחץ על ידי גופו של תנין נופל.
  פתאום הרחוב ללא מוצא השתתק. אין אזעקות. אין תנין שואג. התלולית של חוליות הזהב נעלמה. אני שכבתי לי על הגב במים המטונפים, ובהיתי בשמים שכחולים הריקים.
  פניו של פרסי הופיעו מעלי. הוא נראה כאילו הוא החליט לרוץ מרתון דרך טיפון, אבל הוא חייך.
  "עבודה טובה," הוא אמר. "קבל את השרשרת."
  "השרשרת?" המוח שלי עדיין היה איטי. לאן נעלם כל הזהב? התיישבתי והנחתי את ידי על המדרכה. האצבעות שלי נסגרו סביב שרשרת, בגודל רגיל…, לפחות נורמלי למשהו שהתאים סביב צווארו של תנין ממוצע.
  "ה - המפלצת," גמגמתי. "איפה - ?"
  פרסי הצביע. כמה צעדים משם, נראה מאוד ממורמר, עמד תנין תינוק קטן.
  "אתה לא רציני," אמרתי.
  "אולי מישהו נטש חיית מחמד?" משך פרסי בכתפיו. "אני שומע לפעמים על כאלה בחדשות."
  אני לא יכולתי לחשוב על הסבר טוב יותר, אבל איך התנין תינוק מצא שרשרת עתיקה שהפכה אותו למכונת הרג?
  במורד הרחוב, קולות בחלו לקרוא, "כאן למעלה! יש שני חבר'ה!"
  אלה היו הילדים. כנראה שהם החליטו שהסכנה חלפה. עכשיו הם הובילו את השוטרים ישר עלינו.
  "אנחנו חייבים ללכת." פרסי אסף את תנין התינוק, מהדק יד אחת על חוטמו הקטן. הוא הביט בי. "אתה בא?"
  יחד, רצנו בחזרה לביצה.
  חצי שעה אחר כך, ישבנו במזנון על כביש מונטוק. חלקתי את שאר שיקויי הריפוי שלי עם פרסי, שמשום מה התעקש לקרוא לזה 'נקטר'. רוב הפצעים שלנו הגלידו.
  קשרנו את התנין ביער ברצועה מאולתרת, רק עד שנצליח להחליט מה לעשות איתו.ניסינו להתנקות כמיטב יכולתנו, אבל אנחנו עדיין ניראנו כמו מי שהתלקחו בשטיפת מכוניות מקולקלת. השיער של פרסי נסחף לצד אחד והיו סבוכות בו חתיכות של דשא. החולצה הכתומה שלו נקרעה בחזית.
  אני בטוח שאני לא נראיתי יותר טוב. היה לי ים בנעליים, ועדיין היה לי אוסף נוצות בז שהציצו מתוך שרוול החולצה שלי (שינויים חפוזים יכולים להיות מבולגנים).
  היינו תשושים מכדי לדבר אז פשוט צפינו בחדשות בטלוויזיה שעל הדלפק. שוטרים וכבאים אמרו שהאירוע קרה התפוצצות ביוב פריק בשכונה. כנראה לחץ שהצטבר בתעלות הניקוז, שגרם לפיצוץ מסיבי ששחרר מבול ושחק את האדמה שברחוב ללא מוצא וגרם לכמה בתים להתמוטט. זה היה נס שאף אחד לא ניפצע. ילדים מקומיים סיפרו כמה סיפורים פראיים על 'מפלצת הביצה של לונג איילנד', בטענה שכל הנזק נגרם במהלך קטטה עם שני נערים, אבל כמובן שהפקידים לא האמינו לכך. הכתב הודה עם זאת כי הבתים הפגומים נראו כאילו 'משהו גדול מאוד התיישב עליהם'.
  "תאונת ביוב פריק," אמר פרסי "זה הראשון"
  "בשבילך, אולי," רטנתי. "נראה שאני גורם להם הכל מקום שאני הולך עליו."
  "תתעודד," הוא אמר. "ארוחת צהריים עליי."
  הוא חפר בכיסי הג'ינס שלו ושלף עט כדורי. שום דבר אחר.
  "אה…" חיוכו דעך. "אה, בעצם... אולי אתה יכול לשלם?"
  אז, באופן טבעי, ארוחת הצהריים היתה עלי. אני יכול למשוך את הכסף יש מאין, מאז ששמרתי כמה מאוחסנים בדואת יחד עם ציוד החירום האחר שלי; כך תוך זמן קצר עמדו מולנו צ'יזבורגרים וצ'יפס, והחיים נראו פתאום יותר יפים.
  "צ'יזבורגר," אמר פרסי. "מזון האלים."
  "מסכים," אמרתי, אבל כשהצצתי לעברו תהיתי אם אנחנו חושבים על אותו הדבר: שאנחנו מתייחסים לאלים שונים.
  פרסי שאב את ההמבורגר שלו. ברצינות הבחור הזה יכול לאכול. "אז, השרשרת," אמר בין הנגיסות. "מה הסיפור שלה?"
  היססתי. עדיין לא היה לי מושג מאיפה פרסי הגיע או מה הוא היה, ואני לא בטוח שאני רוצה לשאול. עכשיו אחרי שנלחמנו ביחד, לא יכולתי שלא לסמוך עליו. ובכל זאת, אני חשתי שאנחנו דורכים על קרקע מסוכנת. לכל מה שאנחנו אומרים עשויות להיות השלכות חמורות – לא רק בשביל שנינו. אלה לכל מי שאנחנו מכירים.
  הרגשתי קצת כמו שהרגשתי לפני שני חורפים, כאשר הדוד שלי איימוס סיפר את האמת על מורשת של משפחת קיין - בית החיים, האלים המצריים, הדואת, הכל. ביום אחד, העולמי התרחב פי עשרה והשאיר אותי מסוחרר.
  עכשיו אני עומד בקצה עוד רגע כזה. אבל אם העולם שלי יתרחב פי עשרה שוב פחדתי שהמוח שלי יתפוצץ.
  "השרשרת קסומה," אמרתי לבסוף. "כל זוחל שלובש אותה הופך פטסוצ'וס הבא, בן סובק. איכשהו השרשרת הגיעה והתלפפה סביב צווארו של התנין הקטן."
  "כלומר מישהו שם אותה על התנין," אמר פרסי.
  אני לא רציתי לחשוב על זה, אבל הנהנתי בחוסר רצון.
  "אז, מי?" הוא שאל.
  "קשה לצמצם את האפשרויות," אמרתי. "יש לי הרבה אויבים."
  פרסי נחר. "אני יכול להבין את זה. אז, יש לך מושג למה?"
  לקחתי עוד ביס מהצ'יזבורגר שלי. הוא היה טעים, אבל היה לי קשה להתרכז בזה."
  "מישהו מנסה לעשות צרות, אני משער. אני חושב שאולי…" הבנתי שפרסי בודק כמה אדבר. "אולי מי שזה לא היה רצה לגרום לצרות כדי למשוך את תשומת הלב שלנו. של שנינו."
  פרסי קימט את מצחו. הוא צייר משהו בקטשופ עם הצ'יפס - לא הירוגליף. איזה כתב אחר שאינו אנגלית. יווני, ניחשתי.
  "למפלצת היה שם יווני," הוא אמר. "הוא אכל פגסוס ב…" הוא היסס.
  "במגרש הביתי שלך," סיימתי את המשפט. "איזה סוג של מחנה, אם לשפוט לפי החולצה שלך."
  הוא זז באי נוחות על כיסא הבר. אני עדיין לא האמנתי שהוא מדבר על פגסוסים כאילו הם אמתיים, אבל אני זוכר פעם אחת בבית בברוקלין, אולי לפני שנה, כאשר הייתי בטוח שראיתי סוס מכונף עף מעל קו הרקיע של מנהטן. באותו זמן, סיידי אמרה לי שאני הוזה. עכשיו, אני לא כל כך בטוח."
  לבסוף פרסי פנה אליי. "תראה, קרטר. אתה כמעט לא מעצבן כמו שחשבתי. והיינו יופי של קבוצה היום, אבל - "
  "אתה לא רוצה לחלוק את הסודות שלך," השלמתי אותו. "אל תדאג. אני לא מתכוון לשאול על המחנה שלך. או על הסמכויות שלך. או על משהו מהדברים האחרים."
  הוא הרים גבה. "אתה לא סקרן?"
  "אני מאוד סקרן. אבל אני חושב שעד שנבדוק מה קורה נראה לי שהכי טוב שנשמור על מרחק. אם מישהו - או משהו - ישחרר כאן מפלצת, הוא היה בידיעה שהוא ימשוך את תשומת הלב של שנינו - "
  "אז אולי מישהו רצה שניפגש," הוא סיים את דברי. "בתקווה שדברים רעים יקרו כשניפגש."
  הנהנתי. חשבתי על התחושה הלא נוחה שהייתה לי בבטן קודם לכן - הקול בראש שלי הזהיר אותי לא לספר שום דבר לפרסי. כיבדתי את הבחור, אבל אני עדיין חשתי שלא היינו אמורים להיות חברים. אנחנו לא הינו אמורים להיות במקום כל כך קרוב אחד לשני.
  לפני זמן רב, כאשר הייתי רק ילד קטן, צפיתי באמא שלי עושה ניסוי מדעי עם כמה מתלמידיה במכללה.
  'אשלגן ומים', היא אמרה להם. בנפרד, 'בלתי מזיקים לחלוטין. אבל ביחד - '
  הוא שמטה את האשלגן לתוך כוס מים, וקאבום! פיצוץ קטן הרעיד את כל בקבוקונים במעבדה. התלמידים קפצו במקומותיהם.
  פרסי היה המים. אני הייתי האשלגן.
  "אבל כבר נפגשנו עכשיו," אמר פרסי. "אתה יודע שאני פה בלונג איילנד. אני יוד
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.