פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 213 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים Vostok 1 ריקה
"אנחנו לא נוכל להתעלם מהתנהגות חסרת כבוד למולדת הרומנית ולמפלגה הקומוניסטית!"
מנהל בית הספר דיבר בטון שקט אך החלטי. מאחוריו, מרקס אנגלס וסטלין הצטרפו לנזיפה במבט חמור סבר.
עמדנו מול מכתבת העץ הכבדה - ירושה מימי המשטר הקודם, כמו השטיח, כורסת העור והארונות שכיסו את הקירות. שם, מאחורי דלתות זכוכית, יחד עם ספרי הקלסיקה ששרדו, שכנו במקום כבוד יצירות של סופרים סובייטים דגולים, האמורים להיות לנו אור ומופת.
"אתם מושהים ליומיים, העונש מתחיל ממחר. עכשיו חיזרו לכיתות!"
הרגשתי הקלה. יכולים היו להרחיק אותי לצמיתות. רק כמה חודשים עברו מתחילת שנת הלימודים הראשונה שלי בתיכון. ידעתי כמה פרוטקציות הופעלו כדי שיקבלו אותי, הרי הנחייה הייתה ברורה: לא מבזבזים מקום על ילד שמשפחתו הגישה בקשה להגר לישראל.
איך הצלחתי להסתבך? ולמה מיחאי שותק? הרי הוא יודע טוב מאד מי התחיל.
כמו בכל בוקר, קמנו לשירת ההמנון. מיד הרגשתי את ידיו מדגדגות אותי בעורף. התאפקתי לא לצחוק, המשכתי לשיר במלוא הגרון:
"אנחנו מהללים אותך, רומניה,
מולדת פורייה תחת שמיים של שלום..."
הרגשתי בגבי איך הוא משחרר את קשר החגורה של שמלת התלבושת האחידה.
"לא לריק היה מאבק אבותינו הגיבורים!
נותץ העול המקולל של העבר..."
האצבעות שלו המשיכו להתעסק עם החגורה. מה הוא עושה, לעזאזל?
"לנצח אחים עם העם הסובייטי המשחרר,
מגדלור לנו, מופת וכוח ותנופה!"
בעטתי אחורה. הנעל שלי נגעה ברגל שלו. קיוויתי שהצלחתי להכאיב לו.
"חזקה, עצמאית שולטת על גורלה..."
"איי פסיכית", הוא פלט והחזיר לי מכה בקרסול. הסתובבתי ונתתי לו סטירה. הכיסא זז אחרי ברעש עצום. חגורת השמלה שלי הייתה קשורה למשענת.
"תחייה הרפובליקה העממית של רומניה!"
המלים האחרונות של ההמנון נבלעו בגל של צחוק אדיר. המורה ניסה להשליט סדר. הוא נראה מבוהל וחסר אונים. תקרית באמצע שירת ההמנון היה הדבר האחרון שהיה חסר לו עכשיו, כמה שנים לפני הפנסיה. הרגשתי את הטינה בקולו כשצעק אלי. "אברמוביץ' – אל חדר המנהל- מייד! וגם אתה," פנה לשותפי לקטטה, למען שהצדק יראה. אבל כולם ידעו שבתור בן של כפרי עני, נציג של שכבה שורשית מועדפת, מצבו קל יותר משלי.
יצאנו מחדר המנהל. צעדנו במסדרון הארוך על פני הדלתות הסגורות. הד צעדינו הפר את השקט. תרכובת ריחות מוכרת - נייר ישן, ליזול וזיעה התחבבה פתאום עלי כאילו הניתוק של יומיים כבר עורר בי געגועים.
מיחאי דיבר ראשון:
" נו מה? ברוגז עכשיו?"
"לא רוצה לדבר איתך! לעולם!"
"טוב מאד! גם אני לא!" אמר והגביר את צעדיו. דווקא הצטערתי קצת. "ככה מחזרים בכפר שלך ?" רציתי לצעוק אחריו, אבל התאפקתי.
דלת הכיתה שלנו הייתה פתוחה, סימן שהמורה עוד לא הגיע. התלמיד שעמד בפתח בישר את בואנו. התקבלנו כגיבורים. כולם הצטופפו סביבנו, רצו לדעת איך הענישו אותנו. מרוב התלהבות שכחו להחזיר את התורן לשמירה. אף אחד לא שם לב שהמורה לרוסית נכנס לכיתה. שלא כהרגלו, מטוסיביץ' היה מפויס ואפילו חייך וחיכה בסבלנות שנרגע. בזכות מעמדו כבן לאומה הסובייטית ומורה למקצוע חשוב, נהנה מטוסייביץ' ממשמעת ברזל שדאג לתחזק בחזות קשוחה. אבל בעיקר פחדו ממנו כולם - מורים ותלמידים - משום שידעו שהוא סוכן סקוריטאטה שמונה לפקוח עין על מה שקורה בבית הספר. אנחנו, היהודים, ידענו שהוא גם אנטישמי. העליצות שלו הדאיגה אותי. הייתי בטוחה שהוא איחר לשיעור משום שנודע לו על מה שקרה בזמן שירת ההמנון וכבר דאג לדווח למי שצריך, והלוואי שרק יזרקו אותי מבית הספר. הרי על מעשים פחות חמורים הכניסו אנשים לבית הכלא. בגלל ההרהורים האלה לא שמתי לב שמטוסיביץ' הביא איתו רדיו טרנזיסטור שעמד עכשיו במרכז שולחנו. כל הכיתה הביטה בדממה במורה שהקשיב מהופנט לקול הבוקע בעוצמה מהמכשיר:
"היום, ה- 12 באפריל ,1961 , הקוסמונאוט יורי אלכסנדרוביץ גגרין יצא אל מחוץ לאטמוספרה על סיפון החללית ווסטוק אחד וביצע בהצלחה סיבוב שלם של כדור הארץ. בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית, יוצא אדם לחלל החיצון. האדם הסובייטי כבש את היקום. זהו הישג אדיר של המחנה הקומוניסטי שבראשו ברית המועצות. שוב הובס האויב האימפריאליסטי והוכח שהקפיטליזם הריאקציוני עומד על סף הכחדה..."
נשמתי לרווחה. פניו המאושרות של מטוסיביץ' העידו על גל גאווה ששתף בדרכו כל עניין פחות ערך אחר כמו למשל התפרעות של ילדה יהודייה בזמן שירת ההמנון, מה גם שבסך הכל מדובר בהמנון הרומני.
פתק מקופל נחת על שולחני. קראתי את שתי המלים: "בכל זאת?". "בחיים לא!" שרבטתי בתשובה. והסתובבתי למסור את הפתק חזרה. עינינו נפגשו. פרץ של צחוק איים לסבך אותנו שוב. הפעם אף אחד לא שם לב אלינו. הקריין סיים את הקומוניקט ומטוסיביץ סימן לכיתה שזה הזמן לפתוח במחיאות כפיים. מיחאי ואני הצטרפנו בהתלהבות שהלכה והתעצמה ככל שחשבנו על התענוגות הממתינות לנו בימי החופשה הבלתי צפויה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
