פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 443 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-1 חודשים על אי האמונה I.V olokita
רגע...
שניה לפני הסיפור - הקדמה קצרה ברשותכם.
1. אני לא דתי, גם לא מתיימר להיות כזה.
2. אני נוהג להשתמש בכל דבר שעובר על ידי כמשל - אז לא להפגע בבקשה.
3. גם במהלך כתיבת סיפור זה לא נעשתה כל פגיעה בחיות.
על אי האמונה
לצורך הסיפור הבא אני אבקש מכם לדמיין כאילו אתם בחלל, מביטים אל כדור הארץ והוא הולך ומתקרב אליכם. ובעודכם נכנסים אל האטמוספרה ומיד לאחר שעברתם את שכבת העננים, נגלה לעינכם אי קטן וירוק במרכזו של אוקיאנוס כחול וגדול.
ורק לצורך הסיפור נדמיין כולנו ביחד שבאי הזה ישנה עיירה שכזאת וקוראים לה אמונה על שם האי עליו היא יושבת, ומשום שאיננה קיימת במציאות אלא רק בדמיון, בעיננו היא תהיה יפיפיה וכל תושביה - צדיקים גמורים הם. מאמינים בני מאמינים באל אחד.
אך מבין כל יושבי העיירה הקטנה שלנו, אותו האל (המקורי) מדבר שם בדרכיו הנסתרות רק אל מעטים מבני האדם, אל אלו שהיו הצדיקים הגדולים מכולם. מבקש להוכיח אותם אל עצמו.
ואמנם אם תהיתם בכך, הרי שקול האלוהים הוא באמת ובתמים עניין סובייקטיבי לשומע אותו, אך הניחו דעתכם מכך והרי לצורך הסיפור שאספר לכם כעת ורק עבורו, במקרה של חנה זוהר, האל היה שם ממש.
חנה זוהר נולדה באותה עיירה על אי מרוחק מכל יבשת אחרת. מזמן. כמעט תשעים שנים לפני שהסתיים כל הסיפור הזה. וממש ביום הולדתה העשירי היא שמעה אותו מדבר אליה. בהתחלה חשבה שאביה קורא לה מהמזווה אך לא מצאה אותו שם. אחר כך יצאה אל החצר. לשווא, אין שם אדם, רק דחליל מקרש, קש וסמרטוטים שאמא הכינה לפני חודשים אחדים.
היא הביטה בו וצחקה. "תפסיק לדבר אלי" ביקשה חנה מן הדחליל אף שידעה שזה איננו מסוגל לענות.
"מדוע שאחדל?" שאל הדחליל בתמיהה.
"משום שדחלילים אינם מדברים" השיבה חנה בשפה הגבוהה שלמדה מאביה.
"אבל את שומעת שאני מדבר והרי את עונה לי בחזרה" המשיך הדחליל להתריס בפני הילדה.
"ואולי זהו רק הדמיון שמתעתע בי?" השיבה חנה אל הדחליל והרימה סנטר אל שמיים זמן ששילבה ידיה אל החזה כתרועת ניצחון אילמת.
"התקרבי אלי מעט" ביקש הדחליל אחרי זמן המתנה ממושך דיו בו היה מחשב צעדיו הבאים כיצד לנהוג בעקשנית שעמדה כמעט אל פתח ממלכתו. "נו, בואי מעט לכאן ואלחש סוד אל אוזנך" ביקש הדחליל עד שהיה ממש מתחנן אליה שתיגש לקראתו.
"טוב" נעתרה חנה זוהר לבסוף והתקרבה עד שבאה ממש אל קצוות רגלי הקש הדחוסות של הדחליל ואלו נעות הלוך ושוב ברוח הקלה, מפחידות את הציפורים ואף את רמש השדה.
"מה תרצה ללחוש לאוזני?" ביקשה חנה מהדחליל זמן שמתחה קצוות אצבעותיה ואוזנה כבר צמודה אל פרצופו המחייך עד שקו הגיר השחור שהיה לו לפה היה דבק ונמרח בשערה הזהוב.
"אין אלוהים" לחש הדחליל וקולו דוקר באוזנה האחת עובר כצעקה אל השניה ומכאיב בראשה.
"מה?" צעקה חנה וגופה הצטמרר בבעטה.
"אין אלוהים" חזר הדחליל על דבריו הפעם בקול רם אף יותר.
"אבל אבא אמר שיש!" השיבה חנה ובעטה ברגלו של הדחליל בכעס ומייד פתחה בריצה חזרה אל הבית להביא את פתיליית הנפט הדולקת מתחת תנור המטבח.
"ומה תעשי עכשיו?" שאל הדחליל עת ראה את הילדה שבה והאש מלהטת בידיה. "תשרפי את הדחליל?" המשיך בשאלה ומייד חייך חיוך ממזרי שהפחיד מאוד את חנל'ה שלנו.
"יש אלוהים" צעקה חנה אל הדחליל ומייד זרקה האש אל הדחליל עד שאחזה בו וכילתה את גופו במהרה.
"אם יש אלוהים, איה הוא?" צייצה בשאלה ציפור שחורה שעמדה על ענף עץ האקליפטוס והביטה בה, ממש מטר מעל היותה של הילדה. חנל'ה הרימה את ראשה בתדהמה לראות הציפור המדברת אך לנוכך צבעה הקודר נבהלה עד מאוד. מיד הרימה חנה אבן מן הקרקע ופגעה בציפור וזו נפלה ממעופה עד שדממה על הקרקע ומיד הגיעו נמלים ונשאוה על גבם אל הקן.
"אלוהים נמצא בכל מקום" צעקה חנה זוהר ונשאה עיניה לשמיים, ודמעות כבר הלכו ונקוו בעיניה.
"אם כך ויש אלוהים, מדוע תתכחשי לו כל כך עד שתמחי כל זכר ממנו?" נשמע קולן של הנמלים כחבורה עליזה השואלת בלחש ממכל עבריה.
"משום שזה איננו האל שלי" ענתה חנה זוהר ופרצה בבכי מר. "כי אלוהים שלי אוהב ילדים והוא לא מפחיד אותם. ואלוהים שלי לא מדבר עם בני האדם והוא עמיד מקש וקרש וחזק מציפור וגדול מנמלה" סיימה חנה טיעוניה ומחתה דמעות מפניה.
"אם כך מיהו אותו קול שהיה מדבר אלייך כל היום מהקרש והעץ והשדה?" ביקשו הנמלים לשאול את הילדה אך זו כבר נעלמה בריצה אל השביל, אל אביה השב לקראתה מן העבודה.
"חנל'ה" אמר אבא וחיבק את ילדתו זמן שהניפה באוויר כאילו משחקים היו בכדור. "חנל'ה" ילדתי היפה והחכמה, כיצד בילית את יומך היום?" שאל האב לאחר שנכנסו השניים אל הבית וזה התרווח מעט מעמל יומו עד שישבו כל המשפחה אל השולחן לסעוד ארוחה של ערב.
"אבא" פתחה חנל'ה ואמרה, "ראשית - דע לך שיש אלוהים".
"אני יודע זאת היטב" השיב לה האב וחיוך גאה התפשט על פניו. "ומהו הדבר הנוסף שרצית לומר לי?" המשיך האב לשאול בסקרנות.
"אבל'ה" אמרה חנה זוהר נחרצות, "מחר חייבים לעשות פליט בחצר."
איי. וי אולוקיטה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים משעשע מטריד ביותר. ישנוני (ל"ת)
-
לפני 10 שנים תודה רבה I.V olokita
-
-
