היא יושבת ומסתכלת מבעד לחלון.
היא יושבת ומסתכלת על הגבעות הרחוקות רחוקות,
ומקווה בתוך תוכה שהייתה שם- רחוק מהרעש. מהשפיטה. מבניינים שסוגרים עליה מכל עבר...
היא מדמיינת את עצמה רצה על הגבעות, מוקפת ירוק עם נגיעות צהוב, חופשייה.
היא מנתקת את מבטה ומסתכלת על האנשים ההולכים ברחוב, עסוקים כלכך בעניינם, לא מודעים לכך שהיא מסתכלת עליהם, ותוהה כמה פעמים הלכה כך, בתחושה שהיא סוף סוף ברחה מהעיניים שלהם... העיניים החודרות, שבוחנות כל פגם, בזמן שמישהו ישב והסתכל עליה מהחלון. זה יותר מידי בשבילה. היא מסיטה את עיניה ובוהה בידיה. הידיים הקטנות האלה...
אפילו שהיא לבדה, הפגמים שלה מקיפים אותה, והיא לא מסוגלת לכך יותר. היא רצה מחדרה אל חדר האמבטיה הקטן, נועלת את הדלת, מתיישבת על מכסה האסלה הקריר ושותקת, מרגישה שהיא סוף סוף לבד... עד שמסתכלת לימינה, ורואה זבוב קטן יושב על גליל הנייר, כמתבונן בה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. היא פורצת בבכי, מסוג הבכי שחודר לנשמה ופוצע משהו. בכי של תסכול, בכי של הבנה. ומתוך הבכי עולה השאלה- איך בעולם מלא עיניים, אפשר להרגיש כלכך לבד?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
