הרצאה מאת חברת הכנסת שולי מועלם, אשר איבדה את בעלה בעת מלחמה, גרמה לי להיזכר במשהו שכתבתי לא מזמן.
כואב לחשוב על חיים שנקטעים כל כך מהר, חיים שנקטעו בעודם בוסריים...
23,320 חיילים
כל אחד מהם היה ילד רך, שמועד ונופל בזמן שרץ בנחישות אל החיבוק האוהב של אמא, אך מזדקף אחרי שנייה וממשיך לרוץ, חדור מטרה. ילד שיושב על נדנדה, מניע את רגליו הקטנות למעלה ולמטה, בהתחלה באיטיות,בחשש, אך עם הזמן תופס תאוצה ומתנדנד גבוה גבוה, בידיעה שגם אם ייפול וייפצע,אמא תהיה שם כדי ללטף את ראשו בזמן שהיא חובשת את פציעתו, ולומר לו שהכל יהיה בסדר. אותו ילד תמים, גדל והפך לחייל, שיוצא אל שדה הקרב, ומנסה שלא לתת לפחד להשתלט על נחישותו בדרך אל המטרה. 23,320 חיילים, שנפלו בקרב, ולא יוכלו כבר לקום ולהמשיך,לא יוכלו כבר להגיע אל זרועותיה של אמא, זרועות שעכשיו הן רפויות וחלשות. חיילים, שכמעט והם עדיין ילדים, שהתנדנדו גבוה מדי, וכעת לא יוכלו עוד לשמוע את מילות ההרגעה של אמם. אותם חיילים, ש״במותם ציוו לנו את החיים״ ובזכותם, החיים ממשיכים, וכל אדם בישראל יכול לגדל את ילדו, לצפות בו בצעדיו הראשונים, וכמו גם במעידותיו הראשונות, לחוש את חיבוקו וללטף את חלקת ראשו, לאהוב ולהרגיע, ולומר לו, שהכל יהיה בסדר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
