עייף ומנוזל,
מתיישב על ספסל,
מריח את הדשא, וחושב כמה חבל
ש-
אני צופה בשקיעה הזאת לגמרי לבד, בלי אף אחד, היה יותר נחמד
אם
החיים היו כמו בד, אחד מסוג לא יקר נורא, כזה שאפשר לתפור בקלות אחרי שהוא נקרע...
היה נחמד יותר אם החיים היו כמו כד,
אחד מסוג לא מפואר, כזה שאפשר להדביק בקלות אחרי שהוא נשבר.
ברור שאני מדבר במטאפורות על כמה שזה נורא!!!
ברור שהשיר הזה הוא על נערה!!!
ולא נשארו לי שום רגשות אשמה.
כל מה שאני מבקש זה לשכוח אותה.
לשכוח אותה.
לשכוח אותה.
לשכוח...
אני זוכר שישבנו על יד המדורה, איך מחילופי מבטים זה התגלגל לשיחה,
ודיברנו כל הלילה,
המשכנו גם אחרי שכל החבר'ה הלכו לישון,
לא את ולא אני רצינו להיות מי ששותק ראשון.
החזקנו ידיים והכל היה שקט ושלו...
אני עדיין לא מבין איך הלילה הטוב בחיי נהפך לזיכרון הכי כואב.
עייף ומנוזל,
נשכב על הספסל,
בוהה בשמיים וחושב אם בכלל,
את חושבת עליי? אולי?? מתי???
והאם את מצטערת קצת, או שזה
פשוט חלף ודי?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
