ישבתי על קצה גג בניין, אוחזת בסיגריה שהדלקתי לפני זמן מה, ומבלי לשאוף ממנה, אף לא פעם אחת. היא ממשיכה לדלוק ולהאיר את פניי. אני לא נכנעת לפיתוי לשאוף את הרעל, שבזתי לו במשך כל חיי, ועד היום בזה לכל אדם אשר נכנע לשי המר, שלכאורה אמור לקחת את הכאב, ולזרוק אותו אל תוך מיכל אשפה גדול בדרך קסם. אז אני לא מתפתה, לפחות משתדלת לא להתפתות, אבל זה פשוט קשה מדי. כל יום שעובר מביא עוד צרות, שאני אמורה לשאת ולסבול לזמן בלתי מוגבל. הקירות סוגרים עלי, וזה מרגיש לא בסדר לשבת בקצה גג בניין ולהרהר במשמעות החיים, שאחרי הכל, היא לא משמעותית במיוחד אלא אם כן, אתה סובל משיגעון גדלות. מפאת שהכוכב שאני בוהה בו כרגע, חשוב יותר פי כמה וכמה מאשר חייה של טינופת יללנית, שמשתדלת להתרפק על מספר תמונות ותיאורים יפים, ממרבית הרגעים שהיא חווה על בסיס יום יומי. ברחובות בוערים אלפי נרות, מאירים את השדרה הומת האנשים, עד כדי שאפשר לטבוע בתוך קהל כה גדול של קונפליקטים, רצונות, משאלות לב וטרדות בלי פוסקות. אני יודעת שהבדידות לא אוחזת בי, ושכל זה מאוד יחסי. אך הכל נראה שונה מלמעלה, כשאתה מרגיש מעט יותר כמו כוכב מנצנץ, ומסביבך עוד אינסוף כוכבים, והאור של כולכם מאיר את שמי חצות, טוב יותר מאשר כשאתה לבדך, על גבי בניין בוער, בקצה, מתייסר על עוד יום של כשלון רצוף. שיגעון גדלות מכיל אותנו, בין אם נרצה או לא. ואין קשר בין אם נשחרר אותו החוצה באור יום, או בשעת לילה מאוחרת, בפינה קודרת בנבכי נפשנו; אנחנו כמו מבוך סובייקטיבי, ומשונה. משתנה ללא הודעה מוקדמת; ורובנו לא טובים בלשחק מחבואים עם הצל העצמי שלנו, בכל יום בשנה. אני לא בטוחה אם זהו הסימן שלי לעזוב, לרדת מטה במדרגות המובילות לרחוב ראשי ומגוון. ולמסור הודעה לכולם, הרי כולנו יכולים לגשת לטיפול אצל הפסיכולוג הפנימי שלנו, יחדיו.
