בְּדִידוּת זְמַנִּית (א. אוחנה)
בְּכָל עֵת שֶׁשָּׁמַעְתִּי
אֵת טְרִיקַת הַדֶּלֶת,
כַּאֲשֶׁר יָצָאת אֵת הַבַּיִת
לְעִנְיָן כָּלְשֶׁהוּ,
גּוּפִי הָיָה מִזְדַּעְזֵעַ,
וּמִצְטַנֵּף הָיִיתִי בְּפִנָּתִי,
מֵעֵין חֵרְדָת נְטִישָׁה.
כָּךְ הָיָה בְּרֵאשִׁית אַהֲבָתֵנוּ.
אַךְ כְּכָל שֶׁחָלַף הַזְּמָן
וְאַהֲבָתֵנוּ נִתְגַּבְּרָה,
נֶעְלְמוּ לָהֶם הָחֲשָׁשׁוֹת.
אֵינִי שׁוֹמֵעַ יוֹתֵר
אֵת טְרִיקַת הַדֶּלֶת -
חֲזָקָה כְּכָל שֶׁתִּהְיֶה.
דּוֹמֶה, שֶכַּאֲשֶׁר אַתְּ יוֹצֵאת,
אַתְּ מַשְׁאִירָה בְּתוֹךְ בֵּיתֵנוּ
אֵת הֲוָיָתֵךְ,
אֵת עַצְמִיותֵךְ וְרֵיחֵךְ הַטּוֹב.
בְּתוֹכִי מַמָּשׁ.
עַתָּה אַתְּ נִמְצֵאת - גַּם כַּאֲשֶׁר אֵינֵךְ
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה